שנאה יכולה להרוג. את מחירה הכבד ספגנו כחברה, כבודדים וכקהילה פעם אחר פעם באין ספור מקרים ואירועים. השורשים של השנאה נטועים עמוק באווירה התרבותית והחברתית, את האש הזו מלבים כל הזמן, באמירות, בטוקבקים, במחאות פוליטיות. יש מי שחי מהשנאה הזו, יש מי שזקוק לה כדי לקדם את עמדותיו. מי שעושה בה שימוש חייב להבין שהאש הזו מתפשטת מהר וללא שליטה, שהיא שורפת ומאכלת את כל מה שסביבה.
הירי באגודה הוא פשע שנאה לכל דבר, ולא משנה מי עומד מאחוריו, כי הוא לא לבד. מאחורי היורה יש מסה של שנאה ופחד, של אלימות ושל עצימת עין. במבט לאחור אפשר לומר בוודאות שגורמי האכיפה ומערכת החינוך לא עשו די כדי לעקור משורש את ההומופוביה, את האלימות, את חומר הבערה. גורמים בתוך הקהילה ובהם חוש"ן, איגי, תהל"ה, המרכז הגאה והאגודה, פועלים כבר שנים בתוך הקהילה וכלפי חוץ, במטרה לעודד את קבלת השונה, את הסבלנות ואת הפתיחות. השינוי הזה מתחולל כבר למעלה מעשור, בצעדים קטנים וזהירים אבל בהתקדמות משמעותית.
היחס כלפי האוכלוסיה הגאה בישראל 2009 השתפר לאין שיעור ביחס לשנים קודמות, אבל כל הצלחה, כל מאבק וכל הישג מזכירים לנו שנשארה עוד הרבה עבודה, לא רק בנוגע למיצוי זכויות, אלא בעיקר במאבק על דעת הקהל, על החינוך והקבלה. לקח הרבה זמן עד שמשטרת ישראל החלה להתייחס באופן שונה לפגיעות על רקע נטייה מינית, לקח הרבה זמן עד שמערכת החינוך והצבא הסכימו להכניס מערכי שיעור על קבלת הקהילה, אבל זה קורה ומרגישים את השינוי.
זה הזמן להפקת לקחים וחשבון נפש
ויש גם תחושות אחרות. בלילה, ליד בית האגודה, במצעד הספונטני שסחף מאות רבים, בכינוס השקט והמרגש במרכז הגאה, חשתי את ההלם, הבלבול והפחד בקרב חבריי. היו שם נערות ונערים צעירים, חבריהם של הנפגעים וגם כמה מוותיקי הקהילה, אנשים שכבר ספגו מכות, השפלות, הומופוביה, שנאה ואפליה. כולם היו שותפים לאותה תחושה קשה, כולם היו מזועזעים. מי שפעיל בקהילה הרי מכיר את התופעות, פעם אלה קללות, פעם מרדף באמצע הרחוב עם אלות, פעם דקירות מחוץ למועדון, פעם מכות בגן העצמאות. זה תמיד היה כאן ותמיד נלחמנו בזה.
בסיוטי הלילה לא האמנתי שיבוא יום ובו האקדח מהמערכה הראשונה יירה בבני נוער תמימים, אבל המציאות עולה על כל דמיון וכתמי הדם בבית האגודה יעידו על כך. אין טעם לחפש עכשיו אשמים, יש פושע אחד שצריך ללכוד ולהעמיד לדין בכל החומרה הראויה ויש אווירה ציבורית וקהילה שלמה שספגה מהלומה וזעזוע. ייקח לנו הרבה זמן להתאושש ממאורעות ליל אמש וחלק מההתאוששות כרוכה בשינוי של האווירה הציבורית.
זה הזמן להפקת לקחים וחשבון נפש של כל אחד בציבור, זה הזמן שכל בית ספר בישראל יפעיל תוכנית חינוכית לקבלת השונה עם דגש על הקהילה הגאה, זה הזמן שהשיח הציבורי ישנה כיוון, יבין שמחיר השנאה הוא חיי אדם. הקהילה ההומו-לסבית התעוררה הבוקר ליום גורלי בחייה, אני תקווה כי החל מהיום יסמל דגל הגאווה הטבול בדם נערים, את היום שבו מתה גם ההומופוביה.