בבוקר מוקדם, כשהשמש בקושי התעוררה, שמעתי רעשים מחוץ לחדרי. קמתי ממזרוני שגבי נתנה לי והתחלתי לחפש מהיכן בא הרעש. גבי עמדה במטבח והכינה דברים לארוחת הבוקר. אריה, ערך את השולחן בגמלוניות בולטת לעין. "גבי, אל תתני לו לסדר צלחות וספלים על השולחן! הוא ישבור דברים! שכחת שהוא לא רואה?!" חשבתי בהתבונני בדאגה אל אריה. בבית עובד לא נתנו לו לסדר או לנקות שולחן. גבי, כאילו קראה את מחשבותי. "נו אריה, מה קרה שאתה כל כך איטי הבוקר?" היא שאלה. "בבית עובד הגישו לנו הכול לשולחן." ענה אריה בנימה של התנצלות. "טוב", ענתה גבי, "בבית עובד היית אורח. אצלנו, חמוד, הכול בשרות עצמי. לא עזרת, לא סידרת, לא אכלת!". "אוי ואבוי" חשבתי, "איזו קשוחה". אריה חייך, המשיך לארגן את השולחן ובאופן מפתיע לא שבר דבר.
התיישבתי על השטיח בסלון והמתנתי לסיום הארוחה. אני לא נכנס למטבח, כי כך אמרו לי ואני כלב נחייה ממושמע. לפתע נשמע צלצול בדלת וצעדים מוכרים נשמעו עולים במדרגות. "עמי, עמי, איזה יופי!" קמתי ממקומי וקיבלתי את פניו בשמחה ובכשכושי זנב נמרצים. עמי הצטרף אליהם לכוס קפה והתעניין אם התנהגתי בסדר בהעדרו. "הוא התנהג למופת!" ענתה גבי (אמרתי כבר שאני אוהב אותה?). הם סיימו לאכול ואז עמי פנה אלי: "אלווין, קדימה, יוצאים לשיעור הראשון בחיפה! אתה מוכן?", מוכן? אני בקושי יכול להמתין? סוף, סוף יוצאים!
השכנים מגלים שאלווין לא רק חתיך
באותו יום ובימים שלאחר מכן, למדנו, אריה, עמי ואני, את כל המסלולים היפים שבחיפה. תחילה סיירנו ברחובות שסביב הבית ולמדנו להכיר כל פניה וכל תחנת אוטובוס. תוך כדי הטיולים, פגשנו אנשים רבים שהכירו את אריה, עצרו אותנו והביעו את התפעלותם: "איזה כלב מדהים יש לך, אריה! ממש יפיוף וכמה שהוא נראה חכם!".
אריה נראה מאד גאה כששמע שבחים אלו, אבל עמי מאד לא אהב את כל ההפסקות בשיעורים. עמי ואריה מצאו בשבילי שני מקומות להפסקות "ביזי" והם היו מאד מעניינים בעיני. יש בשניהם צמחיה גבוהה וריחות שונים ומסקרנים אותם אני אוהבי לחקור בכל פעם שניתנת לי הזדמנות. למספר שכנים היינו צריכים להסביר שאני כלב נחייה ורובם בירכו אותי במילים חמות. "טוב, אז ברוך בואך השכן החדש שלנו", הם נהגו לומר וללטף את ראשי. שכנים נחמדים.
למה הם חונים על המדרכה?!
עמי תמיד עזב בצהריים, אבל בשעות אחר-הצהריים, נהגנו, אריה ואני, לצאת לטיולים קצרים בקרבת הבית. את הטיולים האלו מאד אהבתי, אבל בערבים התחלנו להיתקל בבעיה. למרות שהשכנים נחמדים בעיני, הם לא כל כך מתחשבים ומחנים את מכוניותיהם על המדרכות. אני יודע איך לעקוף אותם, כי לימדו אותי, אבל ליבי פועם בחזקה וחשש כשאני נאלץ לרדת עם אריה לכביש. אני חש שגם הוא פוחד. משחקי חסימת המדרכות בבית עובד מביאים לי הרבה תועלת. אני יודע כיצד לנהוג! דבר אחד אני בכל זאת לא מבין: מדוע אנשים כל כך לא מתחשבים? הרי רואים אותנו ויודעים שאריה עיוור. אני לא הייתי עושה לחבר שלי דבר כזה!
הטיפ של סנופ
יום אחד, כשטיילנו ברחוב קרוב לביתנו, פגשנו את סנופ, כלבת לברדור נחמדה שטיילה עם אישה, שכנה של גבי ואריה. גם השכנה וגם סנופ מאד שמחו לקראתנו, ובזמן שאריה והשכנה שוחחו ארוכות, סנופ ואני ערכנו הכרות. סנופ הזהירה אותי לא לרדת לוואדי הקרוב עם אריה, במיוחד לא בלילה, כי יש שם חזירי בר וגם תנים. נדמה היה לי שבלילה שמעתי קולות של תנים, אבל חלון החדר שלי היה סגור ולא הייתי בטוח.
סנופ סיפרה לי שהיא ראתה אותי ממרפסת ביתה ושמחה מאד שיש לה עכשיו שכן לברדור. היא מסרה לי המון מידע חשוב על השכנים, הכלבים והחתולים של השכונה. היא גם שאלה איך אני מסתדר עם שלג? "סנוב בלתי רגיל!" עניתי לה, "הוא חושב שהבית שייך רק לו וזה בכלל לא נכון. היום זה גם הבית שלי. אני עוזר לאריה בזמן שהוא מפונק, רק מחפש כל היום ליטופים וטונה". סנופ אמרה לי שהיא חושבת שגבי ואריה מאד אוהבים את שלג ושכדאי שאהיה חבר שלו. "אני מאד רוצה שנהיה חברים, אבל בינתיים, הוא לא כל כך ידידותי", עניתי לסנופ. אחרי זמן מה, השכנה ואריה סיימו את שיחתם ונפרדנו, לא לפני שסנופ ואני קבענו שניפגש בטיולים הבאים.