סוריה חווה בצורת נוראית, שמשפיעה בצורה קשה על הכלכלה והחברה במדינה. מאות אלפי (!) חקלאים סורים נאלצו בשנים האחרונות לעקור מבתיהם, הסמוכים לאדמותיהם, ולעבור לערים הגדולות, שם הם מתגוררים במבנים ארעיים ובאוהלים. הבצורת הקשה נמשכת מזה כשנתיים, הנהרות הגדולים הולכים ומתייבשים והשלטונות אינם מצליחים לפתור את הבעיה ולסייע לאוכלוסיה.
הבצורת הקשה משפיעה גם על האזורים הצפוניים, היכן שנמצאים אסמי התבואה, וגם על הבירה דמשק וסביבתה. קיים קושי אמיתי לספק מים לשתייה, דבר המוביל לניתוקי מים בברזים למשך שעות ארוכות. סוריה, יש לזכור, היא מדינה נחשלת. מערכת המים והצנרת במדינה מפגרות למדי, גשם ממאן לרדת כבר שנתיים, ולפיכך קיים קושי אמיתי להתמודד עם המשבר החמור.
אולי משום כך סוריה כה להוטה לכונן שלום עם ישראל ולשים את ידיה על מי הכנרת? "הכנרת לא קשורה לעניין", פוסק פרופ' אייל זיסר, ראש מרכז דיין ללימודי המזרח התיכון. "המים שהסורים ייקחו מהגולן וזורמים לכנרת אינם רלוונטים לאגן דמשק משום שהם אינם משפיעים על הבארות ומי התהום בדמשק ואינם יכולים לעזור להם".
לנוכח העובדה שהמזרח התיכון מתייבש וכמות מאגרי המים שבו מידלדלים עקב בניית סכרים ובארות מים, עלו קריאות לגבש מדיניות מים משולבת לכל מדינות המזרח התיכון. ספק אם מדיניות מתואמת זו אפשרית באזור שנשלט על ידי מאבקים, וכל עיסוק במדיניות מים מצית מחדש עימותים וסכסוכים. למרות זאת סבור פרופ' זיסר כי הפתרון הוא "תהליך שלום ופיתוח אזורי" שכן אם גם בשנה הבאה לא ירדו גשמים בסוריה, "המשבר יהיה חסר תקדים".