עדיפה נסיגה על פני חורבן

חורבן הבית השני הוא במונחים מודרניים דרמה גדולה, המתחילה בשמחה ואושר ומסתיימת באסון לאומי גדול. במבט לאחור, נראה התסריט כל כך צפוי עד כי מצמררת המחשבה כיצד לא הבחינו בני ישראל במסלול המוות שבו הוליכו את עצמם עד לנפילתו של הבית השני ב-ט' באב, ארבע מאות עשרים שנה לאחר הקמתו.

ההיסטוריה היהודית רצופה נקודות שיא ונקודות שפל, מובן כי חורבנם של שני הבתים הינן נקודות השפל העמוקות ביותר ואילו עתה אנו חיים בנקודת השיא והיא הקמתה של מדינת ישראל. אומנם לא קם בית מקדש, אבל על פי האמונה והחזון הציוני זוהי תקומתו של הבית השלישי.

כאשר אנחנו מביטים סביבנו, סומא עלינו לעקור את כל אותן חולשות ומחדלים שהפילו את הבית השני: חוסר הסבלנות ביחסים שבין אדם לחברו כפי שעולה מסיפורם של קמצא ובר קמצא. הצורך לאחד כוחות מול הנטייה הכול כך טבעית וכל כך יהודית של פירוד, זוהי ההתמודדות שבין הבריונים ובין חכמי התורה בירושלים.

כך גם הסוגיה של נכונות לפשרה מול הדחף להלחם בכל מחיר להשגת מטרה נעלה אך בלתי אפשרית. הנכונות לסבול בידוד על פני הדחף לחפש עזרה ושותפות, תחושת האין ברירה מול הברירה היחידה, רעה ככל שתהיה ולבסוף, ההחלטה הדרמאטית ביותר שבין חיים לבין מוות.

אני נוטה להזדהות עם הפשרה, עם איחוד הכוחות ועם הבחירה בחיים. יש יופי נאצל בחיפוש אחר המושלם אולם חורבן הבית השני מלמד כי עדיף ללכת בעצתם של חכמי התורה לכרות ברית שלום עם הרומאים ולהינצל.

באלפיים השנים שחלפו מאז נפוץ עם ישראל בגולה, הזכות הנפלאה שניתנה לנו להתאחד שוב בארץ ישראל היא גם חובה קדושה לקיים את הבית הזה, לקיימו בכל מחיר ולכן עדיף היה בעיניי לקיים פשרות בסבלנות גם ביחסים שבינינו לבין עצמנו וגם ביחסים שבינינו לבים העולם שמסביב.

הערך הנעלה מעל כל ערך אחר הוא להבטיח את קיומה של מדינת ישראל, גם במחיר של פשרה ואפילו נסיגה. אלה תמיד עדיפים על פני השאיפה למרב אשר עשויה להסתיים בלא כלום.