בגן ילדים לא הייתי, חשבו שאני מפגר. בוקר אחד, במהלך שיטוטיי בסמטאות השכונה, הנחתי אבן על אבן, התיישבתי והצמדתי את העין אל חור בשער הברזל של גן שמחה. הילדים ערמו קוביות עץ, מילאו דליי פח בחול ורדפו זה אחר זה. לפתע נעמדה שם שמחה וקראה לכל הילדים להיכנס פנימה. שובל של קולות קטנים נמשך אל מבנה הגן, והחצר נזנחה.
בפינה השנייה של הרחוב היה לי הרבה יותר מכל זה: מגרש חומרי הבניין של טסה. גבעות רמות של חול, חצץ, זיפזיף ומלט, בריכות סיד ומכונות שהקיאו לבנים אפורות. טיפסתי על אחד העמודים החשופים, חיפשתי אחר השומר, תפסתי במוטות הברזל שצצו מראשו של עמוד הבטון ונעמדתי עליו. סימנתי לי נקודה בערימת החול שאליה התכוונתי לקפוץ, נשמתי עמוק, עצמתי עיניים, הרמתי ידיים ואז...
מהקצה השני של הרחוב הופיע יהודה אווזי על אופנוע כשמאחוריו שעטו שתי ניידות משטרה. כשפקחתי את עיניי, אווזי בדיוק ניסה לבצע פנייה חדה, מה שגרר את מבטי הצדה. איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי לצדו השני של המגרש, לתוך בריכת הסיד.
שקעתי וחילצתי את ראשי, כשמעבר לחומות המגרש ייללו ניידות. אור צהוב חלש נח על פני מי הסיד הכבדים וטעמו נגע באפי. לפתע השליך לעברי השומר חבל עבה וקרא לי לאחוז בו. הוא משך בחבל ואדוות עצלות של סיד ליוו אותי לקרקע בטוחה. כשהניף אותי החוצה, הרים את ידו המאיימת וצעק: "בידק תמות? (אתה רוצה למות?)".
"אני אהרוג אותו"
שני אחיי הגדולים תמיד היכו אותי, מתוך אהבה. הם היו מניחים את אצבעותיי על קורת הדלת וטורקים אותה, היו מושכים את ידי ופורקים את כתפי. מעניין, מעולם לא סטרו לי, לא בעטו בי ולא השפילו אותי, רק מאוד הכאיבו לי. החלטתי לשים לזה סוף.
בערב ל"ג בעומר, במרחבים הפתוחים שליד הוואדי, הזדקפו עמודי חשמל מתוך סוללות ענק של צמיגים, שנאספו במשך חודשים מהמוסכים שברחוב לבנדה. היו שם צמיגי טוסטוסים ואוטובוסים, וצמיגי טרקטורים עצומים, שנדחפו וגולגלו במאמץ רב במעלה צדו המערבי של הגשר הישן מעל איילון, ובתוכם התגלגלו נערים נועזים לעברו המזרחי.
השמש האדימה, ערימות הצמיגים קושטו ולראשי עמודי החשמל נקשרו דחלילים של צוררי ישראל לדורותיהם, מבלעם והמן, דרך היטלר ועד אסד. הצעירים נטשו למקלחות ושבו והתאספו בחבורות מסביב לסוללות השחורות. משיצא ראשון המתפללים מתפילת הערבית, ניתן האות, נפט ניגר על הצמיגים והחלה הבעירה הגדולה. הבנות הצטרפו והביאו עימן זרים של תפוחי אדמה ובצלים, והניחו אותם במדורות הקטנות. הלילה העמיק, הבנים שתו עראק וקוניאק זול והרהיבו בקפיצות ובדילוגים מעל הלהבות שדעכו. הגיע זמן הנקמה שלי.
החזקתי בצמיג אופניים ששמרתי כל הערב, והתקרבתי שאנן לחבורתו של אחי אילן, שנחשב לחזק מבין חבריו. דוד העיראקי היה האבהי שבהם והציע לי תפוח אדמה מפוחם. שלפתי אחד והמתנתי עד שאחי יבצע דילוג אמיץ מעל האש ויתרחק מהחבורה. הבערתי את קצהו של צמיג האופניים, התקרבתי אליו, הנפתי את הצמיג באוויר והתזתי על גופו טיפות אש, שנתפשו בעורו ובבגדיו. הוא יילל במסכנות, חבריו מיהרו אליו ואני הזהרתי אותם לבל יתקרבו אליי, עד שנמלטתי משם.
אילן הובהל לבית חולים, אני הוגליתי למשפחה בירושלים, והוא לא הפסיק למלמל "הוא בייש אותי ליד כולם, אני אהרוג אותו".
"אני מת"
לפני הצהריים של ימי ראשון עלו מבית ברחוב כביר צלילים לא מסודרים של "איני יכול", "נפרדנו כך" ושירים נוספים ששרו ניסים סרוסי ואבנר גדסי. על הקיר שפנה לכביש נשענו בחורים, עצמו עיניים וגלגלו טבק ופירורי חשיש לסיגריות. דוד ואני נהגנו להגיע לשם עם דלי ובתוכו סיגריות שלמות או כמעט שלמות שאספנו ערב קודם ביציעי המגרש של בני יהודה, שאוהדים איבדו, זרקו או הטיחו בעצבנות. היינו מציעים אותן בפרוטות, חלקן היו ראויות לעישון, חלק אחר שימש כחומר גלם לגלגול סיגריות.
משם המשכנו לסמטאות השכונה, סיימנו בשוק הדליל של יום ראשון כשבכיסינו רשרשו מטבעות קטנים, והצטרפנו לגברברים שנשענו על קיר חדר החזרות של סרוסי וגדסי ומוללו "אשליות". גם אני עצמתי עיניים, ופקחתי אותן בהסתר על מנת לבדוק מה עושים האחרים כשהם עוצמים את שלהם. הייתי מצית בדל סיגריה ששמרתי לעצמי, משתעל ונכנע לצלילים.
היו שם נחום היפה, שעל מקלעת שרירי כתפו שטה ספינת משוטים צבעונית שקעקע; אזולאי הענק, שגופו, ידיו וראשו גובסו לחודשים ארוכים לאחר שקפץ מהמזח בחוף גורדון, פגע בקרקעית וסדק כמו מחוליות גבו; "הטייס", שכל הזמן היו לו משקפי רייבאן למכור; ו"אני מת", מישהו שתמיד מלמל "אני מת" כמה דקות אחרי שעישן סיגריה, ונחום הסביר לי שהוא מתכוון שטוב לו.