מקובל בחברה

תקופת הרנסנס (מאות 14-16), על הישגיה בתחומי הרוח, הספרות, ההשכלה והאמנות, ראויה ללא ספק להיות מתוארת כמהפכה תרבותית, אולם מהפיכה זו הקיפה לא יותר מכמה רבבות, שחסו תחת הגנתם של האצילים ובעלי ההון. בעבור שאר ארבעים מליון תושבי יבשת אירופה, חשובה יותר היתה ההפיכה הפסיכולוגית שנוצרה בתקופה זו, והביאה לראשונה בתולדות האנושות להולדתו של האינדיבידואל. בעוד שבימי הביניים תפס עצמו היחיד כחלק ממערך חברתי וקהילתי, ובן למעמד ספציפי, הרי שהרנסנס העלה על נס את היחיד כפרט בודד, בלתי תלוי בסביבה, שנישא באופן אישי על גלי יוזמתו העצמאית.

כתוצאה מתפישה חדשה זו של האדם, והתערערות החלוקה למעמדות, אבד לאדם בן אותה התקופה גם ממד הביטחון שהיה כה אופייני לימיי הביניים, ונבע בעיקר מהעדרה של התחרות האישית - באותם ימים, מי שנולד איכר ידע שגם ימות איכר, תארי אצולה הועברו בירושה, וסוחרים בערים התאגדו בגילדות שהבטיחו אפס תחרות, גם אם על חשבון הכנסה צנועה. האדם תפס את עצמו רק כחלק מהקהילה והמעמד בו הוא חי, והמודעות לעצמי והייחודי טרם התקיימה. בנוסף, הכנסייה הקתולית באותה תקופה הצליחה לכונן יחס אתי כלפי העבודה ולא הותירה כל מקום לפעילות כלכלית שאינה קשורה לתכלית מוסרית – שימורו של האדם עצמו ועזרה לשכנו.

במובן זה של העדר תחרות האישית והכלכלית, ניתן לדבר על ימי הביניים כעל תור הזהב של מושג "הקהילה", על כל המשתמע ממילה זו – אחריות הדדית, שיתופיות, עזרה לזולת, תמיכה נפשית ונחמה רוחנית.

עלייתו של האינדיבידואל והיוזמה האישית בתקופת הרנסנס, סימנה למעשה את תחילת הסוף בעבור מושג הקהילה, ואת ניצניה הראשונים של הכלכלה הקפיטליסטית הקשוחה. היוזמה האישית הובילה לתחרות בין בעלי מלאכה, ומעמדן של הגילדות התפורר, מותיר אחריו בעלי מקצוע רבים, אומנים בתחומם, שנאלצו למצוא את פרנסתם בדוחק כעובדים לפי שעה. גם מצבם של האיכרים היה בכי רע, בעודם סובלים יותר מבעבר מנחת זרועם של בעלי האדמות שביקשו למקסם את רווחיהם על חשבונם. את הגישה המוסרית לעבודה החליפה הגישה התועלתנית, וההון תפס את מקומו כקובע המעמד, הכבוד, ולבסוף גם השלטון. הפרט היחיד ניקלע למרוץ עכברים אנושי, בו הוא מוצא עצמו בודד לנפשו, מנוכר לסביבתו, ונאבק על מנת להצדיק את קיומו החברתי באמצעים כלכליים.

חמש מאות שנה לערך אחר כך, וליתר דיוק, אי שם בשנת 2002, בעודי עובד כמנהל משמרת במסעדה בשר מוכרת בלב תל אביב, נפלה בזכותי הזדמנות לקחת חלק פעיל באימוצן של חמש משפחות קשות יום מדרום תל אביב. העיתונים באותה תקופה היו מלאים בידיעות על משפחות שנקלעו למצוקה כלכלית שהביאה אותם לכדי רעב, ותמונות קורעות לב של ילדים העומדים לצד מקרר ריק, הביאה אותי לנסות ולשכנע את בעל המסעדה להקים בית תמחוי שיספק לרעבים את שאריות המזון משלושת עסקיו המצליחים. בית התמחוי אמנם לא הוקם, אולם דברי פרטו על נים נסתר בנפשו והביאו אותו למסקנה הראויה שאת הצלחתו יש לחלוק עם הקהילה.

לאחר פנייה לעירייה הופנינו לבית ספר יסודי בדרום תל אביב, ויום למחרת כבר התייצבתי במשרדה של המנהלת על מנת לברר כיצד נוכל לרתום את העסק לעשייה חברתית ראויה. לאחר דין ודברים עמה הוחלט כי המסעדה תאמץ חמש משפחות קשות יום לחיקה. העיקרון המנחה הבסיסי שלנו היה יצירה של קשר לאורך זמן שאינו מתבסס על הענקת סכומי כסף כתרומה. למעשה, לאורך כל השנים, לא העברנו לידי המשפחות הנתמכות ולו מטבע של שקל אחד.

במהלך החודשים הראשונים עסקנו בעיקר בריהוט מלא של חלק מהבתים בהן מצאנו בני המשפחה ישנים על מזרונים בלבד. תוך הפעלה של רשת חברתית שלמה של מכרים וחברים, הצלחנו להשיג בעבורן חדרי שינה, סלונים, ארונות, מקררים, תנורים טלוויזיות ומחשבים. מידי יום שישי הבאנו עד לפתח ביתם ארגזי מזון, לילדים ארגנו מסיבות יום הולדת בבית הספר כולל מתנות ופעילויות, ומעבר לזה ימי כיף וטיפוח במספרות, ציוד לבית הספר, עזרה רפואית ועוד.

אימוץ המשפחות בסופו של דבר עלה לעסק סכום זניח בלבד, היתה זו הרשת החברתית שהתגבשה מסביב למשפחות אלה, שהפכה את כל העניין למחמם לב, פשוט וקל. כמעט כל חבר ששמע על האימוץ נזכר שיש ברשותו רהיטים ומוצרי חשמל להם הוא לא זקוק, אחרים שמחו להירתם לעזרה בתחום המחשוב, או לתרומת שעות לעזרה בלימודים לילדים, אחרים סיפקו בגדים, תספורות, טיפולי שיניים ועוד. יותר משגילנו את החדווה שבנתינה לזולת, גילנו את עוצמת הכוח שיש לנו במשותף.

שנה לאחר תחילת פרויקט האימוץ עזבתי את המסעדה. למיטב ידיעתי, המשפחות הללו עדיין נמצאות תחת חסותה של המסעדה. אז נכון, לא שינינו את העולם, ייתכן שגם את חייהן של חמשת השפחות הללו לא הפכנו על פיהן, אבל בחלקת האלוהים הקטנה שלנו, עדרנו, וגרפנו, והזענו, ולפחות ניסינו, להרבות טוב בעולם.

בימים שבהם ההזדקקות לעזרה נתפסת כסימן מובהק לחולשה, התנדבות החברתית היא ביותר ממובן אחד שלב מתקדם בהבנת החטא שבבסיס תפיסת האינדיבידואל. על מנת להבין למה הכוונה, אפנה לניסוי מקובל בדת הבודהיסטית. נסו להגדיר את עצמכם. נסו לענות לשאלה מי בעצם אתם. כל תשובה בהכרח תכלול את קשריכם לעולם החיצון. אני אבא ל... אני עובד ב... אני חבר של... אני אוהב פעילויות ב..., כל ניסיון להגדרה עצמית בהכרח עובר דרך העולם שמחוץ לנו, ומכאן משתמע שתפיסת האינדיבידואליזם, ההגדרה וההגשמה העצמית שכה מאפיינות את העולם המערבי, הינה אבסורדית מטבעה. לאדם אין קיום מחוץ לחברה בה הוא פועל ולחייו אין משמעות מעבר לקשריו עם הזולת, עם "האחר".

לאחר שהבנו זאת יהיה לנו יותר קל לוותר על ניסיונות הסרק להשיג את האושר האישי שלנו, בנפרד מהאושר של אלה הסובבים אותנו. בימינו מושג הקהילה נדחק לתיאור קבוצות מיעוט – הקהילה ההומו-לסבית, הקהילה החרדית – בעוד שבין אם נודה בכך ובין אם לא, לכולנו יש צורך בהשתייכות לסוג זה או אחר של קהילה. החל בהתאגדות פוליטית עצמאית, התנדבות למען הזולת, או גידול ירקות בגינה קהילתית - תנועת ההאטה מבקשת לשוב ולהזכיר לאדם כי אין בושה מאחורי הצורך שלנו בחברה אנושית, בעזרה הדדית, ובהתאמה לכך, שהנתינה לזולת אינה בגדר של התנשאות ורחמים. היא בסך הכל שחזור של ימי הזוהר של העולם החברתי, הקהילתי, והמוסרי, ואם תרצו, של טבעו האמיתי של האדם.

הקהילה האיטית בנויה בראש ובראשונה על הקשבה. ובימינו לא מדובר בפעולה פשוטה. דומה שכל אחד מאתנו כה מרוכז בעצמו ובבעיותיו עד שהחברויות האמיתיות בימינו הופכות להיות מצרך מבוקש. תקשיבו לחבריכם, אל תתחרו בהם. תקשיבו לשכנים שלכם, גם לזקנה המציקה מקומת הקרקע שמתעקשת לספר לכם על מלחמת העולם השנייה, ולמעשה מבקשת חברה לשעה קלה. ראו בכל אדם תכלית, אם להשתמש במלותיו של קאנט, ולא אמצעי.

העניקו מזמנכם וממרצכם למען מטרה נעלה, למען הזולת, למען הסביבה. אל תנסו לעשות זאת לבד. תתאגדו, תקשרו את הקרובים אליכם לעשייה, גם אם זה אומר שעליכם להיות רק בורג קטן במערכת גדולה שתבלע אתכם ואת האגו שלכם בקרבה.

תלמדו לוותר לעצמכם. אתם לא מרכז העולם, ואתם לא צריכים לשאת את כובד משקלו על כתפיכם. מותר לעיתים גם להזדקק לעזרה.

תתקהלו. ולא רק כדי לשמור על חום גוף.