ג'ונגל עירוני

היה זה הג'ונגל שלנו, החצר האחורית, גן העדן שלנו. תחום על ידי רחוב קינג ג'ורג' במערב, טשרניחובסקי במזרח, משעול יעקוב בצפון וביה"ס דב הוז והבתים הצמודים אליו, בדרום. ריאה ירוקה בטבורה של תל אביב האפרפרה לבנבנה של שנות החמישים – גן מאיר על שמו של מאיר דיזנגוף.

בואכה אל הגן מן הצפון, דרך השער הנפתח אל רחוב המליץ, פגשו עיניך בשביל רחב ידיים שהוביל אל בריכה עגולה מוקפת פיסת דשא וכמה שיחי הרדוף צבעוניים, במרכזה מזרקה ובמימיה דגי זהב ושושנות מים. משמאלך השתרע מגרש כדורסל, רצפתו כורכר וסליו נטולי רשת ולעת מצוא הוא משמש גם כמגרש כדורגל. צמוד למגרש עמד קיוסק שהשקה אותנו גזוז חמוץ-מתוק והציע סוכריות על מקל בצורת תרנגול, דובשניות, גלידה חמה בחורף. וארטיק קרטיב בקיץ וגם מסטיקים עגולים וצבעוניים כמו סוכריות ו"נשיקות" וורודות ולבנות.

מימינך חורשה עבותה ובמרכזה גן שעשועים, נדנדות עץ תלויות בשרשראות מתכת, נדנדת-קרוסלה חורקת עשויה אף היא מתכת וכסאות עץ, שתי נדנדות מעלה-מטה וארגז חול עגול עם חול זהוב ממש ומסגרתו לבנים אדומות. כמגלשות שימשו אותנו המעקות הנמוכים של גרם המדרגות שטיפס אל שער קטן שהוביל לרחוב טשרניחובסקי ומשום מה תמיד היה נעול, המעקות היו בנויים בטון חרוץ פסים, כדי שמי שבוחר לטפס עליהם לא יחליק – אנחנו היינו מטפסים ברגלינו ומחליקים על ישבנינו ובסופה של חופשת הקיץ היו המכנסיים הקצרים משופשפים וקרועים בצדם האחורי.

מעברה השני של הבריכה השתרעה מדשאה גדולה ואם המשכת ללכת בשביל נתקלת בשביל הכניסה הרחב, שנראה כמו שדרת פיקוסים משובצת בערוגות של פרחים ואשר הוביל את הנכנסים אל הגן משער קינג ג'ורג' אל עברו השני של הגן עד לבמת האבנים הלבנבנה – חזיתה פתוחה ובירכתיה סוכך עץ נשען על עמודי אבנים ועטור בוגנבילה. הבמה הזאת שימשה את גני הילדים של האזור כולו, שם היינו מקבלים את עציצי ט"ו בשבט וצועדים עמם בסך עד לערוגות שהכינו עבורנו לשתילה. בחג השבועות היינו שבים ומתגודדים ליד אותה במה כדי לרקוד בבגדינו הלבנים עם הטנא שאמא הכינה איתנו בבית. בימות הקיץ הפכה הבמה הזאת לבמה של ממש – אחת לשבוע, אולי שבועיים, היתה מנגנת שם תזמורת מכבי האש של תל אביב להנאתם של התושבים.

לפעמים נגנה גם תזמורת המשטרה, אבל אנחנו העדפנו את זו של מכבי האש רק בשל המתופף ונגן המצילתיים שלה שהיה כזה קטנטן עד שבקושי נראה מאחורי תוף המארשים הענק. והוא ישב דרוך והמתין שיגיע תורו ואז היה קופץ ממקומו ומכה בתוף, או במצילתיים, בהתרגשות גדולה. זה היה משעשע אותנו הילדים והיינו צוחקים צחוק גדול ומגרגרים בהנאה. המבוגרים סביב, ישובים על ספסלי העץ הנוקשים שהציבה העיריה או על כסאות העץ המתקפלים שהביאו מן הבית, היו שולחים לעברנו מבטים זועפים מלווים בקולות מהסים שרק הצחיקו אותנו עוד יותר.

ולגן הזה היה שומר. איש גבוה וצנום בעל אף נשרי ושפם שחור, לבוש בגדי חקי וחבוש כובע מצחיה כשל שוטר אלא שצבעו היה חום-חקי ובחזיתו סמל העירייה. על חוט עבה היתה תלויה משרוקית כסופה שאותה תחב לכיס חולצתו. כמו הענק ב"הענק וגנו" של אוסקר ווילד, האיש הזה, שהיה חביב על כל האמהות, היה אוייבם הגדול של הילדים. תרועת משרוקיתו הכסופה היתה נשמעת, לעיתים תכופות, ברחבי הגן להזכירנו שהמדשאות היפהפיות הן מחוץ לתחום עבורנו. אה כמה שמחנו כאשר, בימי חג ומועד, היה נעדר מן הגן - המדשאות הפכו אז לשטח הפקר, החול הוטח מן הארגז החוצה בצורת פצצות בוץ ורגלניו שכשכו במימיה הירקרקים של הבריכה.

סודות, סיפורים ואגדות צפן בתוכו גן מאיר. זה התחיל בשנות הארבעים סביב אירוע אמיתי שהתרחש שם, כאשר סוטה מין נהג לארוב לזוגות המשוטטים בגן בלילה, מכה את הגבר ואונס את האשה. באחת הפעמים מת הגבר מהמכות שחטף בראשו והפרשה המשיכה לאיים על הגן ומבקריו שנים רבות אחר כך. אמהותינו אסרו עלינו את הכניסה אל הגן החל משעות בין הערביים, וגם המבוגרים השתדלו שלא לחצות דרכו אחרי רדת החשכה. עם השנים נוספה לאימת הסוטים גם אימת "הפושטקים" ו"העולם התחתון" שרק הציתו את דמיוננו עוד יותר. אבל עם בוקר היה הגן מתמלא מחדש בילדים ואמהות ומטפלות ותינוקות בעגלות, וקשישים ונערים שהסתלקו מביה"ס, וריח של סנדוויץ טרי מלחם שחור וגבינה לבנה או ריבה, ומיץ פטל שנמזג מתוך מיימית פלסטיק, וקולות צחוק ובכי וגערות של אמהות.

עכשיו לא נותר מזה דבר – את הערוגות מקיפות גדרות והבריכה קטנה ואף היא מוקפת גדר, ואחת מערוגות השיחים הגדולות הפכה לשטח המיועד לכלבים (טוב, גם הם תושבי העיר), והבמה מיותמת, יש בית קפה חדש אבל אין תזמורת, והדשא, שלא נשמר יותר על ידי השומר הנאמן, זקוק עתה ל"שיחזור". ביקרתי שם לפני ימים אחדים ולא אלך לשם יותר – נישלו אותי מגני, אבל לא מזכרונותיי.

*הכותבת הינה ילידת תל אביב שגדלה בסביבת גן מאיר. כיום, רחל פן עורכת ספרותית ובעלת הוצאת הספרים "פן הוצאה לאור".