רפורמה במנהל - וולבו מול אידיאולוגיה

למרות שהצבעתי נגדה (ואם לא יהיו בה שינויים, אעשה זאת שוב), אני רוצה לפתוח את דבריי בהצהרה שאולי תפתיע חלק מהקוראים: אני תומך בביצוע רפורמה מקיפה במנהל מקרקעי ישראל. מדובר בגוף בעייתי מאוד, שהפך עם השנים למנופח ועצום בגודלו ועמוס בביורוקרטיה מהזן המרגיז ביותר. אין ספק שהמצב כיום, בו כל אחד "שרק רוצה לסגור מרפסת צריך לרוץ למנהל" כפי שאומרת המנטרה של ראש הממשלה ושר האוצר, הוא מצב רע שיש לתקנו.

אך האם הרפורמה המוצעת פותרת זאת? האם יש בה ברפורמה ולו הקלה אחת על זוגות צעירים, הקלה שתאפשר להם לרכוש דירה ביתר קלות? הטבה כלשהי לציבור? התשובה לשלוש השאלות האלו היא מילה בת הברה אחת: לא. בשתי מילים? ממש לא. מה שיש ברפורמה הוא העברה של קרקעות השייכות לכלל העם בישראל לידיהם של המרבים במחיר. לכאורה, כל אזרח ישראלי באשר הוא יוכל ללכת ולרכוש את הקרקעות האלו. למעשה, למי מאיתנו יש כמה מאות מיליוני דולרים נזילים כדי להוציא על כך?

דווקא יש בישראל כאלו שיוכלו להרשות לעצמם לרכוש את הקרקעות, מעטים מאוד, ומדובר באותם בעלי הון שגם כך מרכזים בידיהם את רוב אוצרותיה הכלכליים של מדינת ישראל. ההפרטה, שהפכה אצל נתניהו מאמצעי למטרת על, הופכת את אותם טייקונים להיות אצילי קרקע – משל חזרנו לימי הביניים בהם הבארון היה בעל האדמה והווסלים שלו, אזרחי ישראל, יהיו צריכים לשלם לו ולא לקופת העם הון עתק עבור ה"זכות" ליצור, לעבוד, ולגור על אדמות האדון.

הדבר מחריד עוד יותר כשנזכרים שמדובר באדמות שנגאלו בכספי יהודים שחסכו פרוטה לפרוטה בקופות הכחולות המפורסמות בעידן טרום המדינה, כדי שלכלל העם היהודי יהיו קרקעות להתגורר עליהן. לא מעטים מאותם יהודים לא זכו להגיע ולראות את האדמות שגאלו כשנספו בשואה. שאר האדמות, נגאלו בדמם וחלבם של 6,000 נופלי מלחמת העצמאות שיצאו למלחמה לא כדי שלאדם זה או אחר תהיה נחלה פרטית, אלא כדי שלעם בישראל תהיה פיסת אדמה שלו. של כל העם.

מסיבות אלו יצאתי למאבק ברפורמה הקוראת להפריט את זכותו הבסיסית ביותר של עם – הזכות לשבת על האדמה שלו.
אני וחבריי לקבוצת הרביעייה (יולי תמיר, אופיר פז-פינס ועמיר פרץ) הכרזנו קבל עם ועולם שכל עוד לא תוותר הממשלה על רעיון מכירת אדמות העם לאלפיון העליון נצביע נגד הרפורמה במנהל. ידענו שזו הדרך היחידה להציל את מה שנותר מכבודה של תנועת העבודה – התנועה שחרטה על דגלה את הערבות ההדדית, הדאגה לדורות העתיד, וגאולת אדמות המולדת.

לאורך שבועות כתבתי מכתבים ופניות לשרי העבודה ולחברי הכנסת של הסיעה, ודיברתי איתם באופן אישי כדי שיפעלו בנושא רפורמת מכירת הארץ לעשירים. "אתם משפיעים מבפנים, אמרתם", אמרתי לכל אחד מהם, "נו? תשפיעו! זהו הזמן להפעיל את כל המנופים הפוליטיים ולייצר משבר קואליציוני כי אם לא על זה, על מה?". פני הושבו ריקם.

בבוקר ההצבעה עוד הייתי משוכנע שהרוב הקואליציוני האוטומטי והדורסני, שלדאבוני גם חבריי לסיעה משתייכים אליו, יעביר את הגזירה הרת האסון הזאת. לשמחתי, הלחץ הרב שהפעילו אזרחים יחד עם מעט הבושה שנותרה במפלגת העבודה הביאו את חברי סיעת העבודה לקבל החלטה ראויה – לא להצביע בעד הצעת הממשלה.

בלילה כבר שמעתי שמקורבי ברק מודיעים כי הוא יחזור "לעשות סדר" בסיעה, וידאג שכל השרים וסגני השרים יצביעו בעד. אותם מקורבים הדגישו שהעבודה בכלל בעד הרפורמה, ואחרי הכל היא מחוייבת להסכם הקואליציוני – ומהי אידיאולוגיה כשמציבים מולה וולבו? מהו מצע כשמציבים מולו את לשכת השר? מהן אמת ויושרה ציבורית כשמציבים מולן שררה?

לדאבוני, אצל רבים מחברי לסיעה, ובוודאי אצל יו"ר המפלגה אהוד ברק, הכל מתגמד מול התואר "שר" או "סגן שר". בהצבעה הראשונה ביום רביעי היתה שעת רצון בה האמנתי לרגע שאולי יש תקנה לסיעת העבודה. אולי אנשים בכל זאת לא שכחו את שלמדו בתנועת הנוער, בתא הסטודנטים או בקיבוץ ובמושב ונזכרו למה הגיעו לתנועת העבודה מלכתחילה. בקרוב יהיה מבחן נוסף ללויאליות של חברי סיעת העבודה כלפי הציבור שעוד התמיד והצביע עבודה – המבחן הוא פשוט אך קשה. מי שיתנגד להעברת הבעלות על אדמות ישראל לאלפיון העליון, יוכל לומר כי הוא עדיין איש מפלגת העבודה. מי שיצביע בעד יוכל להיות כרוז נוסף המבשר את הבשורה העגומה על מותה של מפלגת העבודה הישראלית.

אני אדם מאמין ואופטימי. אני מאמין גדול ברוח האדם, וביכולתם של פוליטיקאים להתעלות מעל הפוליטיקה הקטנונית של מפלגות וסיעות כשנושא אמיתי ובעל משקל סגולי ציבורי גדול עומד על הפרק. אני רוצה להאמין שחברי לסיעת העבודה יעמדו במבחן הציבורי וימשיכו להשתתף בהתנגדות לרפורמה המסוכנת הזאת.

אם הרפורמה תעבור במתכונתה הנוכחית, מדובר יהיה בפשיטת רגל ערכית ומוסרית של מפלגת העבודה אך חמור מכך: שנים אחרי ששרי העבודה ירדו מהבמה ולא יהיו אלא שורות נשכחות בדפים המצהיבים של ההיסטוריה הפוליטית הישראלית, עדיין יתמודדו בנינו, נכדינו ונכדי-נכדינו עם המשמעויות של אצולת קרקע שהשתלטה על האדמות באדיבות "המפלגה שהקימה את המדינה". הלוואי ואתבדה.


*הכותב הוא חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה