הרבה אנשים שואלים אותי "איך עושים שזה יצליח?". ובכן, לו הייתי ורדה רזיאל ז'קונט, בוודאי כבר הייתי מגוללת את כל מסכת ה"עשה" ו"אל תעשה" שלי על פני דפיו של ספרון שירותים. הייתי שוטחת בפניכם את כל החוקים שלי, שאותם צברתי מניסיון של שנים, ומחליפה את עולם הבלהות שלי בעולם שבו אין אמונה שכל מקרה לגופו, בעולם שבו הירוק הוא בהכרח כחול וצהוב. תמיד. אבל בינתיים אני כאן, נטולת תשובות חד משמעיות לגורמים, כמו גם לסיכויים, להצלחה.
ביום שלישי אחרי חצות כמעט כל פלורנטין כבר מרחה את הקרם לרגליים סדוקות ואת הקרם לפנים מקומטות, והלכה למיטה עם החדש של הרלן קובן. כמעט כל פלורנטין, למעט בית הקפה פלורנטין 10. רבע שעה נאלצנו לחכות עד שנמצא לנו שולחן. הספקות אם יש הצדקה לכך הגיעו הרבה קודם.
במבט ראשון, וגם במבט עשירי, לא היה נראה שבפלורנטין 10 עלו על איזו נוסחה מנצחת שבתי הקפה האחרים היו עיוורים לה. הפלייליסט לא היה כזה שלא תמצאו בעוד אינספור מהמקומות הפחות חינניים של העיר, וגם התפריט לא טמן בחובו שום הפתעות, או לביבות בטטה, שימתיקו את גלולת ההמתנה. ממש הרגשתי איך איזו ורדה קטנטנה מתנערת מתוכי ומתה לצעוק למיקרופון "המלך הוא עירום, מה, אתם לא רואים?". אבל החלטנו לגייס במקום את שאריות הסבלנות האחרונות שעוד נותרו בנו מכל הקרבות המתישים, ולהזמין ארוחת ערב מפנקת. יש שיאמרו סעודה אחרונה.
כסיפתח בחרנו לחלוק בוואדג'ס (21 שקל), השם שנבחר לצ'יפס ביתי ובהחלט חביב שמגיע עם סלסה ורוטב צ'ילי. בהמשך הוא לקח פטה כבד עוף (29 שקל), ואילו אני איתגרתי את קיבתי בקרפצ'ו סינטה (32 שקל). שתי המנות מאוד לא ערבו לחכנו, במיוחד לא זו שלי, שהיתה עמוסה ברוטב בלסמי מתוק מדי. כשהמלצרית הלבבית הבחינה בצלחות המלאות, היא הציעה מיד להחליפן, ואנחנו, שבדרך כלל דווקא לא מפחדים לסבול, בחרנו להמירן באצבעות עוף בציפוי פנקו (31 שקל). בעוד אני חשבתי שהמנה החדשה סבירה, למרות עודף השמן, הוא שוב הביע חוסר שביעות רצון. הפעם כבר יכולתי לשמוע את הוורדה שבי נוזפת: "אם לא טוב לכם, פשוט קומו ולכו". אבל לא הלכנו. אתם יכולים להאשים אותנו במזוכיזם, אבל לא הייתם שם - והרי רק מי שנמצא בפנים יודע מה באמת קורה, איך גם בתוך דברים שנראים מבחוץ אבודים צומח איזה קסם. אז נשארנו ללגום מבקבוק גולדסטאר (16 שקל), לנהל את מה שכנראה היתה שיחתנו הנעימה האחרונה, ולקנח את הכל באספרסו (7 שקלים) ארוך מדי, אבל דווקא די סביר.
יומיים אחר כך, איפשהו קרוב לחמש לפנות בוקר, שיכורה, מרוטה ובודדה, אחרי הרמת ידיים והודעה בכישלון רומנטי נוסף, שוב מצאתי עצמי מול פלורנטין 10. הפעם היה המקום כבר ריק וקרוב לסגירה. אל מול הכיסאות המורמים, נזכרתי באותה המלצרית שהתעקשה לדעת מה לא בסדר במנות, איך היא ניסתה כאילו להגן על עצמה מפני ורדה במשפטים כמו "חשוב לנו לדעת מה לא בסדר כדי שנוכל להשתפר", ו"אנחנו רוצים שהלקוחות יהיו מרוצים". הבנתי שבמקרה הזה, כי כל מקרה לגופו, זה סוד ההצלחה של פלורנטין 10. הם לא צריכים אותנו, יש להם תפוסת שולחנות מלאה גם בלי שני טרחנים זועפים. אבל חשוב להם, באמת חשוב להם, להילחם כדי שיהיה טוב. ולפחות הוורדה הקטנה שבי טוענת שזה כל הסוד. בבית קפה ובזוגיות.
בקטנה
סקס אפיל: להביא מהבית
אנשים: צפו להרבה פרצופים מהעבר
עיצוב: צפוף ולא ממש נוח
שירות: מצוין
הפוך קטן: 9 שקלים
ליד ההפוך: פלורנטין במלוא הדרה
גישה לנכים: כניסה יש שירותים אין
טיפ: ליהנות ממה שיש
שורה תחתונה: ולו רק בגלל הרצון הטוב
פלורנטין 10. פלורנטין 10. טל' 6819999. פתוח: א'-ו' 7:30 עד לקוח אחרון, שבת 9:30 עד לקוח אחרון