השופט דרורי חי בעבר

השופט משה דרורי נתן לאחרונה שני פסקי דין שעוררו זעם בקרב ארגוני זכויות האדם וחשפו למפליא את הפער בין מערכת ערכים פטריארכאלית לבין ההכרה בזכות השוויון שביסוד משטר זכויות האדם. הדוגלים בגישה מסורתית פטריארכלית טוענים שלפי דרכם הם מעניקים לאישה כבוד וחמלה אך לא שוויון. למעשה, במקרים שלפנינו השופט הרחמן מקשיח מאוד את ליבו כלפי הקורבנות. החמלה מופנית רק כלפי הנאשמים.

במקרה הראשון, בחור ישיבה, בניסיון לצאת מחניון ללא תשלום, דרס שומרת שחסמה את דרכו. בקביעתו שהמורשע ירצה עונש עבודות שירות בלבד, הצדיק השופט דרורי את קולת העונש, מחד, בהיות בחור הישיבה מועמד לקריירה בבית הדין הרבני, ומאידך, בכך שהנפגעת זכתה ליחס מכובד במהלך הדיון: "אני חושב שאם תתאר המתלוננת אי פעם, במבט רטרוספקטיבי את חייה בישראל, כי אז המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלית, כשווה בין שווים, הוא הדיון בפניי. היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה כי היא אינה נחשבת, ואדם בעל רכב נהג כלפיה והתייחס אליה, כאל כלב. בהדרגה, נוכחה המתלוננת לדעת, כי השופט מקשיב לכל הגיג מדבריה, שני עורכי דין פונים אליה בנימוס, ולבסוף, גם מי שפגע בה, מתנצל בפניה, ומביע כבוד לעדה האתיופית, ממנה היא באה".

אפשר לשמוע בין השורות את צליל המצווה: "כ??א?ז?ר?ח מ?כ??ם י?ה?י?ה ל?כ?ם ה?ג??ר ה?ג??ר א?ת??כ?ם". אולם נשמרת נימת המצווה לרווחת הגבר העברי במקום הזכות לשוויון מלא של האזרחית שעלתה לישראל. עוד משתמע כאילו מתן בימה לאישה להשמיע קולה איננו בבחינת מובן מאליו, כמוכן, במתן עדות (אז נדרשת עדות שתי נשים) ולא בתפילה (נשות הכותל) ולא בשירה (בכנסת ובצבא). מול הצהרת החמלה כלפי האישה עומד כבוד איש דעת שדרכו קדושה, וזה האחרון גובר.

בעניין השני, עסקינן בגבר בן 45, אב לתשעה ילדים, שקיים יחסי מין עם שכנתו בת החמש-עשרה. השופט דרורי דחה את בקשת הנערה להרחיקו – לאחר שהורשע בגין מעשים אלו וסיים לרצות עונש מאסר – מבית המגורים בו גרה. בין נימוקי דחיית הבקשה, נקבע כי העבירה שביצע הייתה "ברף הנמוך של עבירות המין: מעשים מיניים בהסכמה אשר רק בשל גיל המעורבת בהן הן עבירות פליליות". לעניין קרבן העבירה, "הטראומה או הלחץ של המבקשת, נובעים מכך שהיא כיום בת מעל 18 שנים, לומדת בכיתה י"ב בסמינר חרדי, וכל חברותיה – הבתולות – מנסות למצוא שידוכין. לעומת זאת, היא, המבקשת, חוששת מאוד פן לא תצליח במשימה זו, עקב הסטיגמה שנדבקה בה, בשל יחסי המין (הרגילים ומעשי הסדום) אשר ביצעה בהסכמה עם המשיב, לאורך תקופה ארוכה במשך עשרות פעמים".

כאן מובאת לביטוי הגישה הפטריארכלית של השופט דרורי ללא שום חמלה. בנימה של לעג, הוא מייחס את הטראומה של הנערה לחששה שלא תצליח במשימה למצוא שידוכין בגלל הסטיגמה של איבוד הבתולים. הוא מטיל את האשמה לטראומה על הקטינה ולא על הגבר העבריין המבוגר שפגע בה: "הסטיגמה שנדבקה לה היא בשל יחסי המין (הרגילים ומעשי הסדום) אשר ביצעה בהסכמה". הרטוריקה חושפת את המחשבה: מי ביצע? הגבר העבריין או הקטינה הקרבן לעבירה? התשובה בעיני השופט דרורי ברורה: הקטינה ביצעה! והוא אף מדגיש שרק בשל גיל הקטינה נחשבו מעשי העבריין לפליליים. בכך השופט מוותר על הכפפת העדה החרדית לנורמות המוסר המודרני לפיהן הסטיגמה בגין בעילת קטינה נופלת על הגבר הבועל אותה ולא על הקרבן. הוא קורא תגר על חוק העונשין על פיו קטינה לא יכולה להסכים ליחסי מין ולכן יחסים אלה נחשבים לבעילה אסורה והוא מתעלם מהבדלי הגיל המחמירים עבירה של בעילת קטינה.

ניכר כי השופט דרורי לא הפנים דבר מהשינוי התפיסתי והערכי שעבר המשפט בנוגע לעבירת האונס. הוא ממשיך את מסורת השלכת האשמה על הקורבן, הוא מדגיש את "ההסכמה" של הקטינה ליחסי מין, הוא כופר בתסמונת הטראומה שחווה הנאנסת המוכרת מזמן בפסיקה של בית המשפט העליון ואף נוזף במתלוננת על סירובה לבוא ולהעיד בנוכחות הנאשם, למרות שהחוק מאפשר לקטין נפגע עבירת מין שלא להעיד בנוכחות הנאשם.

יש לצפות ששני פסקי הדין לא רק יזכו לזעם של ארגוני זכויות האדם וחסימת דרכו של השופט דרורי לבית המשפט העליון, אלא גם בערעורי הפרקליטות לבית המשפט העליון.


* פרופ' פרנסס רדאי היא יו"ר מכון קונקורד לחקר קליטת המשפט הבינ"ל בישראל הפועל בבית הספר למשפטים במסלול האקדמי המכללה למינהל