הרימו עוגן: האלבום המשפחתי של נורית בת-יער

נפעמת מפגישתה הראשונה עם הים הגדול בחברת אהבתה הראשונה: ארתור ("בוי") קאפל - הוקסמה קוקו שאנל לא רק ממחול הגלים והאווירה הרומנטית. גם חולצת הטריקו המפוספסת שעטו על החוף הדייגים המסוקסים דיברה אל חושיה האסתטיים.

שאנל פורצת הדרך אימצה את חולצת הטריקו המפוספסת והפכה אותה לאחד מסמלי המראה הספורטיבי-נינוח מאז שנות ה-30 ועד היום. עם שוחריו של מראה זה נמנו נשים וגברים, ביניהם ידיד האופנאית פבלו פיקסו, ובהמשך, ז'אן פול גוטייה. המקרה ששוחזר בסרט המרתק "קוקו לפני שאנל" בכיכובה של אודרי טוטו, המוקרן בימים אלה בארץ, הזכיר לי תמונה של אימי בנעוריה בחולצה דומה המהווה ראייה לכך שכבר בראשיתה היתה תל-אביב קשובה לרוחות האופנה הבינלאומית.

בתמונה, ממחצית שנות ה-30, נראית אימי, פנינה פולישוק (אז עדיין פנינה שנקר) בחברת חברתה הטובה ביותר אילה ברש (לימים הכהן), בתו של הסופר אשר ברש. מאחר וחברותן שרדה מאז היו בנות 9 ועד שנרדמו לתרדמת עולמים, אין זו תמונתן המשותפת היחידה.

לאחרונה הוזמנתי לטקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה לסופר אשר ברש (חתן פרס ביאליק במשותף עם יהודה בורלא, ומחברם של ספרים רבים ובכללם "איש וביתו נמחו") ברחוב מנדלי, בהשתתפות ראש העיר רון חולדאי, השחקנים גילה אלמגור, ליה קניג, ומוני מושונוב, אפרים סידון, וכמובן נכדי הסופר נויה אילין, יעקב הכהן, נדב הכהן, ועופרה גורני, ילדי בתו אילה. וכן יואב ברש ורותי נויגרטון, ילדי בנו יצחק (חקי).

האירוע המרגש לקח אותי במנהרת הזמן לימים בהם ביתו המקורי של ברש ומשפחת בתו אילה ובעלה עו"ד יצחק הכהן עדיין ניצב היה בקרן הרחובות מנדלי וסירקין. טרם נמחה והומר בהסכמת המשפחה בבניין רב-קומות חדש היה זה בית דו-קומתי נאה עם מרפסת מקורה, רחבת-ידיים, אותו נהגתי לפקוד לעיתים עם אמי.

הזיקה למשפחת אשר ברש החלה עוד טרם לידתו של אבי, יצחק פולישוק. לדברי אילה (בתו המנוחה של הסופר) אמה אולגה, רעייתו של אשר ברש, סיפרה לה כי בעת ביקורה בשנות העשרה בבית סבי אשר פולישוק היתה סבתי מרים בהריון עם אבא שלי, יצחק.

אולם הקשר ההדוק בין אילה ואמי החל כאשר השתיים למדו יחד במכינה של תיכון גאולה, שם כיהן אשר ברש כמחנך שלהן. מתמונות הילדות שלהן אפשר ללמוד על אופנת הילדות של שנות העשרים ולבחון האם בעידן תל-אביב הקטנה הן תיאמו ביניהן סטיילינג או שכל אחת דבקה בסגנון משלה? מתמונותיהן של החברות הכי טובות עולה כי בילדותן היו מתואמות פחות או יותר ואילו כנערות בגדיהן שיקפו יותר את סגנונן האישי.

המראה התואם נשקף מהתמונה שעל רקע בית קפה הקזינו, בה רוב הילדות לבושות בחולצות מלחים ובמכנסונים. כך, אמי פנינה, במרכז בתסרוקת פוני, כך חברתה הטובה אילה שמשמאלה, וכך גם חברתן רייצ'ל טפר, מצד שמאל למטה (לימים רעייתו של מאיר ברנט, מצאצאי מייסד "נווה שלום" זרח ברנט).

גם התמונה הקבוצתית השנייה, אף היא משנות העשרים, בה נראית אמי בתספורת הפוני ומשמאלה שוב חברתה אילה, משקפת מראה תואם בסגנון צו השעה שהיה פסים ומשבצות. לעומת זאת, בתמונה על גרם מדרגות הרכבת בה השתיים הן כבר נערות בוגרות - ניתן להבחין בסגנונות האישיים שאימצו. שתיהן אמנם בחצאיות הארוכות סטייל שנות ה-30 , אולם בעוד אילה (איה בפי מקורביה) ציוותה לחצאית חולצת נקודות מהודרת עם צווארון קשירה קוקטי, אמי העדיפה מתחת לחליפתה חולצת פסים ספורטיבית סטייל הקו שהובילה קוקו שאנל.

בשנות הארבעים, לאחר נישואי אמי לאבי יצחק פולישוק, כשנולדתי, זכיתי לכך שאשר ברש בחר למעני שם והציע לאמי לקרא לי: עונגי. אולם אמי העדיפה את השם נורית. ובשם הספרותי עונגי זכתה עונגי נתנאל, בת של ידידים אחרים של משפחת ברש.