די לעלילות הדם

בימי נערותי פקדתי שנים את שכונת מאה שערים. סבי זצ"ל היה רב השכונה וראש הישיבה הגדולה של מאה שערים. הרב יצחק יעקב וכטפוגל היה גם אב בית הדין של הרב פרנק בירושלים ונחשב לדמות תורנית מרכזית. איש מתון ונח היה סבי כלפי קהילתו, ארץ ישראל החילונית, פשוטי עם קבצנים וחיגרים, פוליטיקאים וגבירים. נאמניו היו אנשי שכונת מאה שערים וחסידים מתלהמים לא נמצאו בחברתו. הרבנים דיסקין וקוליץ היו ידידיו.

כשפרצה פרשת יוסל'ה שומכר שבה לכאורה נחטף ילד והועבר עפ"י הסיפורים למקום מסתור. לפרשה היה היבט חרדי מובהק. לא נשרפו עגלות זבל, לא איימו על אנשים שונים, לא השתלחו בשלטון בקריאות – "נאצים, יימח שמכם, בגיהינום תנוחו". היה כאב קשה, שאלות, כעס. לעיתים אנשי תולדות אהרון ומשפחת בלוי בראשם שרו – "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים" וסגרו רחוב או שניים. את זמזום שירתם אני עדיין שומע. השתלחות ושנאה יוקדת לא בעבעו. תמיד היה פרש משטרה שחבט באלה במפגין חרדי קצת יותר משצריך בכיכר השבת או ליד קולנוע אדיסון. אבל החיים זרמו רוב הזמן בשקט יחסי.

בתקופה מסוימת למדתי בישיבת "חברון" המפורסמת שממוקמת סמוך לכיכר השבת אז בחורי הישיבה עסקו בעיקר בפלפולי הגמרא. רק מעט בטלנים משועממים או הבחורים קלי הדעת יצאו מאולם הישיבה לעשן ולספר מעשיות על מעשים נוראים לכאורה שעשו החילונים והציוניים לחרדים. הכל התעופף בעשן הסיגריות הזולות ונעלם. מיד אחרי סיפורי הרכילות חזרו הבטלנים לתפילת מנחה והתנדנדו כלולבים בתפילה ואצו לארוחת צהריים דלה.

חלפו 40 שנה לערך והנה צצה ועלתה פרשת התינוק שחושדים שהורעב. מאז שפרץ הסיפור מאה שערים בוערת – פצועים, אבנים, אש ותמרות עשן. תוספת לרעש הקטן יותר שעורר חניון קרתא. "נאצים" כבר הפך לקללה שגרתית "שתישרף בגיהינום" סתם קללה, "אמך ערבייה זונה" רק מעורר פיהוק, "הלוואי שתקבל שיתוק" קללה חדשה מהעידן הנוכחי. ניבול הפה הפך להרגל והאלימות לשגרה. הכל בניגוד לאיסורים גמורים בהלכה ועל פי פסיקה.

הבוקר הסביר הרב פרוייליך לגל"צ כי "לא האימא הרעיבה את הילד אלא טיפול משונה של בית חולים הדסה שלא נתן לילד לאכול כדי שקיבתו תצטמק". והוסיף פרוייליך: "מצד אחד לילד אין סרטן אבל הוא מקבל טיפול כימי". לעניות דעתי פרוייליך בעצמו הולך רכיל זול וחסר בינה המתבטא בחוסר אחריות על גבול הרשעות. לא אסחף לרמתו הדלוחה והאווילית למרות שבהתקף אגרסיביות הייתי יכול לכנותו – חמלניצקי. בקצב הזה הפרשן הרפואי הבא מהעדה החרדית ישווה את רופאי הדסה לניסויים מפלצתיים שעשה אתם יודעים מי לפני שישים ושבע שנים בתקופת הנאצים. צמרמורת. אין גבול ללשון הרע ולרשעות למרות שדבר שקר אסור בחומרה בהלכה.

תמוה לא פחות היכן נעלמו גדולי הדור החרדים כמו הגאונים אליישיב וקנייבסקי או הרבי מגור ואחרים. הם צריכים היו לצאת לקהל בקול קורא חד וברור – מספיק לשפוך את דמם של רופאי הדסה לשווא, די לעלילות כוזבות, כל מעשיכם הם חילול השם נורא. גדולי הדור שותקים, לא שמעתי אותם. אפילו את הרב פירר, המתמצא היטב ברפואה וקיבל את פרס ישראל, לא שמעתי מגונן על חבריו הרופאים. עצוב, פשוט מדכא. המנהיגים שותקים, הקהל משתולל, אנה אנו באים. ייאוש מתלמידי חכמים משולב בייאוש מעמי ארצות.

* שמואל רוזנבלום, איש סגל המרכז ללימודים אקדמיים