פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פלשבק גורדון

      הפתיחה המחודשת של בריכת גורדון מזכירה לצוות הוותיק את עברה המזהיר. האם תצליח הבריכה המיתולוגית לשחזר את ימי התהילה? דניאל זילברברג חותרת

      אחרי שיפוץ נרחב שארך כמעט שלוש שנים ושבו השקיעה עיריית תל אביב כ-30 מיליון שקלים, בריכת גורדון נפתחה מחדש. מתחם הבריכה המחודש כולל 3 בריכות - בריכת שחייה באורך 50 מטר, בריכת ילדים בשטח של 200 מ"ר שימולאו באמצעות שאיבת מי תהום מלוחים, וכן בריכת פעוטות. הבריכה המיתולוגית, שנוסדה ב-1956, היתה אחד מסמליה המרכזיים של תל אביב הקטנה. נדמה שכל תושב העיר שהחשיב את עצמו תל אביבי אמיתי היה חלק מהפעילות החברתית סביב הבריכה המדוברת. כולם הלכו לשחות ולהתראות בבריכת גורדון.

      רשימת השמות שנקשרו לבריכה ארוכה ומכובדת. החל מיצחק רבין ואריאל שרון, שהיו באים להיפגש עם עזריאל עינב, איש הפלמ"ח וחבר טוב שהיה אביו של מודי עינב, בעלי הבריכה. הרמטכ"ל דן שומרון נהג לבוא לשחות לפחות פעמיים בחודש. תמי בן עמי ניסתה ללמוד שם איך לשחות, אך לא ממש הצליחה ולבסוף נותרה כדי לשזף את גופה מעורר ההערצה בבגדי ים זעירים של גוטקס. רמי וריטה השתרעו על הדשא ועשו בריכות. שדרן הרדיו אלי ישראלי היה שחיין יומיומי. עלי מוהר נהג לבוא לשחות עד יומו האחרון ואף כתב באהבה על הבריכה בטורו ב"העיר". בבריכה השתכשכו גם פינצ'י מור, ריקי גל, מנשה קדישמן, ואפילו אפרים קישון פגש בבריכה את אשתו הראשונה.

      כמו משפחה

      האטרקציה המרכזית בבריכה היו מי התהום הנקיים שמילאו אותה, אשר שמרו על טמפרטורה של 24 מעלות בימי חורף והקיץ כאחד. בנוסף, היא היתה פתוחה כל יום, למעט יום הכיפורים, מארבע וחצי בבוקר עד עשר בלילה. נדמה כי בריכת גורדון היתה אחד הדברים היציבים הבודדים במציאות החילונית ההפכפכה של תל אביב.

      זו הסיבה העיקרית שקהל הלקוחות הנאמן של הבריכה נלחם נגד סגירתה. אך למרות המחאות היא נסגרה, פורקה ושופצה ב-2006. בניגוד לחששות של המנויים הותיקים, היא נפתחת מחדש שלוש שנים מאוחר יותר. השאלה העיקרית שעולה לקראת פתיחה המחודשת היא אם הבריכה תוכל לשחזר את הצלחתה ולבסס את עצמה כאתר עלייה לרגל עבור תושבי העיר.

      ותיקי המקום טוענים שסוד קסמה של הבריכה היה טמון בפשטות של האנשים ושל המנהגים שסבבו אותה. המציל שרון מלכה, שעבד בבריכה כעשר שנים, אומר כי "אנשים היו פשוטים יותר, שמחים יותר בחלקם. הם אהבו את העובדה שמרגע שפשטת את בגדייך והיית בבגד ים, היית כמו כולם. לא משנה מה עשית בחיים. זה היה ממש כמו לבוא ולבקר משפחה. כולם הכירו וכיבדו את כולם. גם כשהייתי בחופש הייתי הולך לבלות בבריכה. זה היה המקום הכי טוב בתל אביב".

      המבקרים בבריכה חלקו בה לפי שעות היממה. בבוקר, החל מ-4:30, המבוגרים היו נעמדים מול השער, ומתלוננים על השומר התימני פנחס שעדיין לא פתח. "אבל אף אחד לא דחף, ואף אחד לא הסתער על השער", מספר בגאווה נתן אמסטר, ששנים רבות עבד בחדר הכושר של הבריכה ולבסוף גם התמנה לסמנכ"ל. "כולם עמדו בתור קבוע, בסדר מופתי, ולא ניסו להידחף למקומו של האחר. הם היו עושים את הבריכות שלהם, וכבר לקראת 6:00 התחיל להגיע הסבב השני של אנשי העסקים. הם היו מגיעים לעשות בריכות בשביל הכושר, היו עושים מתיחות, שותים שם את הקפה של הבוקר, לפעמים אפילו משחקים איזה משחק או שניים של שש בש, ואז מתקלחים ונוסעים לעבודה בחליפות".

      המבוגרים נהגו לבלות עוד מספר שעות לבדם עד השעה 12:00. "החבר'ה של הבוקר החזיקו את הבריכה באיזשהו שלב. בבוקר רק הם היו מגיעים עד שהבריכה התמלאה ואז הם היו הולכים ומפנים את המקום לצעירים", מתאר מלכה ומפליג בזכרונות, "גם צריך להבין, הבריכה לילדים היתה יותר גדולה מבריכה רגילה למבוגרים שיש היום. והבריכה למבוגרים היתה עצומה. היה ממש מרחב. כמה מטרים מרעש המכוניות והצפיפות של העיר היה מפלט שקט. פיסת גן עדן. והמים היו מטריפים! בחורף חשבו שאנחנו פסיכיים כשהלכנו לשחות, אבל הם לא ידעו שהמים יותר חמים מבחוץ. זה היה מושלם".

      בשלב מסוים הוסיפו לפינוקים של המתחם סאונה וג'קוזי, מסאז'ים לכל החבר'ה ממועדון הבריאות של אחרי הצהריים שהיו באים לעשות שם אימוני כושר. אבל בסופי שבוע ההתעניינות התמקדה דווקא בוודקה.

      קבוצת הבקבוק

      כל בוקר שישי נערכו בבריכה מסיבות. "הראשונים שנהגו לפתוח את הבוקר היו 'קבוצת הבקבוק' שהיתה מורכבת מחבר'ה מבוגרים שהיו מגיעים לשחות מוקדם ואז פותחים שולחן, עם לקרדות, וודקה, וויסקי ודג מלוח. אדם שכונה כצ'לה עמד בראש הקבוצה והוא דאג שכולם מבסוטים ושיכורים. אדם אחר בשם מימון שר שירים בספרדית. כל מי שהגיע בשעות האלו הצטרף לחגיגה", מספר אמסטר. המסיבות האלו, לפי אמסטר, התנהלו כמו מפגש משפחתי לכל דבר. "זה נראה כמו אולם אירועים משפחתי. היו מברכים את השבת שקרבה ובאה, שותים, אוכלים, שוחים ואז הולכים הביתה לנוח לפני צאת השבת וארוחת ערב. אחת התקופות היפות של העיר".

      בזכרונו של מלכה נצרבו במיוחד אירועי הגג של הבריכה. "כל שנה ביום העצמאות היו עולים על הגג של המבנה של הבריכה ורואים כולם ביחד את החגיגות. זה הפך ממש למסורת, והיתה גם תקופה של מסיבות על הגג. בימי שישי בצהריים היו מגיעים סטנדאפיסטים בתחילת דרכם ובערב היו פותחים מסיבה גדולה עם להקות מקומיות ומתקלטים. כל הבליינים של ת"א היו באים למסיבות". אלא שהחגיגה נגמרה עקב תלונות מצד מלון הילטון על הרעש המפריע לאורחים.

      עדיין מוסד?

      נדמה שהנהלת מלון הילטון לא היתה היחידה למתוח ביקורת על הבריכה. רבים חשבו שהיא מהווה סמל לבורגנות של העיר, שמשכה אליה את כל מי שיכל להרשות לעצמו מנוי שנתי לא זול. מעבר לזה, ישנם מצילים שמסרבים לדבר על הבריכה עקב סכסוכים מורכבים וכואבים עם ההנהלה. אך עבור נתן אמסטר ושרון מלכה, ואיתם רבים שבילו שם את ילדותם - כאלה שהכירו שם את בני או בנות זוגם, עשו שם את עסקיהם והעבירו שם שנים בשמש הקופחת ללא קרם שיזוף - התקופה של בריכת גורדון צרובה להם בזיכרון כמשב רוח רענן ביום קיץ חם במיוחד.

      לא בטוח שבמתכונת החדשה יקראו לבריכת גורדון "אי השפיות" , "מעוז הפסטורליות של תל אביב" או "סם החיים של העיר", כפי שכינו אותה רבים ממבקריה הקבועים בגירסתה הקודמת. תל אביב גדולה יותר ואופציות הבילוי עצומות ורבות מכדי שבריכה תיחשב למוסד. מצד שני, כל אופציה לקפוץ למים בחום של יולי מתקבלת בברכה, עם המיתולוגיה או בלעדיה.