לאחר שגבי ואריה כיבו את האור בחדר החדש שלי , ליטפו את ראשי ואמרו "לילה טוב", נשארתי לבד בחדר שבביתנו, בחיפה. המחשבות החלו לרוץ בראשי. בחוץ נשמעה שריקת הרוח והגשם הכה בריצוף של החצר. האמת, פחדתי מעט, אבל ידעתי שאריה קרוב, בחדר הסמוך ואם יקרה משהו, הוא מיד יבוא. וגם גבי!
בוקרו של אותו יום החל בהמון רעש והמולה. מיד אחרי ארוחת הבוקר, ורד ואריה נפרדו מכל האנשים. כולם חיבקו את רינגו ואותי וההתרגשות הייתה גדולה. לאחר שכל המזוודות והחבילות הועמסו על המכונית שלנו ולאחר שרינגו ואני קיבלנו, כל אחד, צעצוע מתנה, אמרנו לכולם שלום ונסענו. עמי, כרגיל נוהג ורינגו ואני ממתיקים סוד על ריצפת המכונית. אבל , שלא כרגיל, ורד ואריה מאד שקטים ולא החליפו מילה. עמי ניסה מדי פעם להתחיל בשיחה כלשהי, אבל ללא הצלחה. לאחר נסיעה לא ארוכה במיוחד, עצר עמי את המכונית והכריז בקול רם: "ורד ורינגו, הגענו הביתה!"
דלתות הרכב נפתחו וכולנו יצאנו אל המדרכה. עלינו במדרגות לדירה של ורד ולאחר שעמי עזר לה להתארגן, הגיע הזמן לומר שלום. ורד ואריה התחבקו והבטיחו זה לזה שיפגשו לעיתים קרובות. רינגו ואני מאד שמחנו, כי זה אומר שגם אנחנו ניפגש לעיתים קרובות
הדרך לחיפה הייתה ארוכה אך מעניינת. מחלון המכונית ראיתי את הים הסוער ולפתע, ירדנו מהכביש הראשי ופנינו לכביש צדדי שעבר באמצע יער ועלה להר. "אלווין", פנה אלי אריה, "תסתכל, זהו יער הכרמל. לא רחוק מהבית שלנו. לכאן נבוא לטייל ולבלות". "איזה יופי!" חשבתי,מעולם לא טיילתי ביער, אבל אקו תמיד סיפר על טיוליו ביער ירושלים ומפיו זה נשמע מלהיב. הבטתי אל אריה ושמחתי מאד שאני כלב הנחייה שלו. נראה שהוא אוהב אותי ואנחנו ביחד רק שבועיים.
רעד עבר בכתפיו של אריה. "מה קרה?" שאלתי את עצמי. הוא הסיר את משקפי השמש ולפת את פניו בידיו. כל גופו רעד. עמי שם לב למה שקורה ועצר את המכונית בשולי הכביש המתפתל. דממה נפלה במכונית. ציוצי הציפורים נשמעו בין העצים. עמי יצא מהרכב וחזר עם כוס מים, אותה הגיש לאריה.
"תודה איש" אמר בלחש אריה בקול שבור. "תמשיך לנסוע". "לא אריה, אתה נכנס הביתה בראש מורם ועם חיוך על פניך. אסור שגבי תראה אותך כך. אתה מתחיל היום חיים חדשים, חיי עצמאות חיי חברות עם אלווין שהוא כלב נחייה מעולה. זה לא הזמן לבכות. לאחר שתירגע, נמשיך בדרך." סיים עמי את דבריו. לאחר מספר דקות, פתח אריה את דלת המכונית וביקש מעמי לטייל מעט ביער. "רעיון מצוין!" חשבתי ושלושתנו יצאנו לסיבוב. לאחר טיול קצר ברגל, חזרנו למכונית וכעבור דקות ספורות, עמי שוב עצר את המכונית.
ההמשך, כרגיל, בשבוע הבא