פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לחוואים מגיע פרס, לא כתב אישום

      במקום להלל את דרומי ודומיו, המדינה מתעמרת בהם והמשטרה מפקירה את בטחונם. ח"כ ישראל חסון סבור שהחוק צריך לאפשר להם להגן על ביתם, מבצרם

      רוח "חוק דרומי", הפוטר מאחריות פלילית מי שפגע בפורץ לביתו, לעסקיו או למשק החקלאי שלו, אם עמד בפני סכנת חיים וניסה להגן על רכושו וקניינו, נשבה ברקע להכרעת הדין שניתנה בעניינו של שי דרומי. כאחד מיוזמי החוק, עליי להודות כי לא ששתי להגישו, זאת משום שניקר בי החשש שמא פתחנו פתח שינוצל לרעה, והחוק יהפוך את שטחי ארצנו ל"מערב הפרוע". עם זאת, אינני בטוח שעמדה לרשותנו אפשרות אחרת. מה גם, שמאז שהחוק נחקק ירדו אחוזי הפשיעה והגניבה החקלאית בעשרות אחוזים.

      האירוע שבו ירה דרומי לעבר הפורצים לא היה הפעם הראשונה שבה חוותו נפרצה, ורכושו עמד בסכנה. דרומי התלונן במשטרה מספר פעמים, אך זו הוכיחה אזלת יד וחוסר יכולת לאכוף את הסדר הציבורי, וסיבותיה עמה. זו הנקודה שהביאה להגשתו של "חוק דרומי", שהוא ביטוי לצדק הקיים בזכותו של אדם להגן על חייו ורכושו, במקום שבו המדינה נכשלה יותר מפעם אחת.

      עלטה מוחלטת, נביחות כלבים והרעלתם ודמויות של רעולי פנים שאוחזים במספרי ברזל, הובילו את דרומי לתחושה של פחד, סכנת חיים וחוסר אונים ליצור קשר ולהזעיק עזרה, מאחר ועמד לבדו מול ארבעת הפולשים. נסיבות האירוע הביאו את השופטים לקבל את העיקרון החשוב לפיו "ביתו של אדם הוא מבצרו", ובכך למעשה נתנו גושפנקא רשמית לרעיון העומד מאחורי החוק.

      אידיאליסטים שהמדינה מפקירה

      אך מאחורי סיפורו האישי של שי דרומי, חבוי סיפור כואב ומקומם על התעמרות מוסדות המדינה באנשים, שכל חטאם הוא בהקרבת זמנם ומרצם למען יישוב הפריפריה והפרחת השממה ושבינם לבין פריעת חוק אין ולא כלום.

      מדובר בקבוצה של אנשים טובים, שאת חלקם אני מכיר באופן אישי, שוויתרו על חיי נהנתנות ומותרות ובשם ערכים ואידיאליים ציוניים והתיישבותיים בחרו להשתקע במקומות כמעט בלתי-אפשריים, תוך קיום אורח חיים צנוע ביותר. לא כל אחד מאיתנו היה מסכים לעשות את זה.

      במקרה הטוב, אותם אנשים נתקלים בכתף קרה ובחוסר עניין ורצון לסייע מצד מוסדות המדינה. במקרה הרע, חייהם תלויים על בלימה. "בשם הצדק" פועלים גורמים עוינים בפרקליטות המדינה כנגד החוות ובתוך כך, מתעלמים לחלוטין מהחלטות ממשלה ומהבטחות שלטוניות, שניתנו לחוואים בעבר. צווי הפינוי וההריסה של חלק מהחוות, מנימוקים שונים ומשונים, והדיונים המייגעים בבתי-המשפט, הם נשק יום הדין של נציגי הפרקליטות, "שרק עושים עבודתם" כנגד החוואים.

      גם ההתמודדות היום-יומית של החוואים הבודדים היא קשה ומורכבת, אל מול הסבך בירוקרטי הבא לידי ביטוי באי-חידוש חוזי הרעיה, בהעדר אישור תוספת למכסות מים לצורך גידולים חקלאיים ועוד. הפריצות, הגניבות והתקיפות גרמו לא פעם לחבלות קשות בקרב החוואים והן ולא זכו למענה על-ידי המשטרה. הללו המשיכו באומץ לב ראוי להערכה להתעקש ולשמור על מקום מושבם וחיבורם לאדמה.

      ולבסוף ישנה האכזבה מהמדינה ומנהיגיה. ממשלות ישראל לדורותיהן הכירו בצורך לקדם ולעודד את פיתוחן של חוות הבודדים ברחבי הארץ, ואף עיגנו זאת בהחלטות ממשלה. לכן עתה, כנבחרי ציבור, כדאי שנתעורר וכאות תודה והערכה, נשנס מותניים ונפשיל שרוולים במטרה לגאול את החוואים הבודדים מבדידותם.

      * הכותב הוא חבר כנסת מטעם קדימה, סגן ראש השב"כ לשעבר, מיוזמי "חוק דרומי" ויו"ר השדולה למען חוות הבודדים.