אי שם בשנת 1988, בעודי בן 13, הגיעה לבית הספר בו למדתי קבוצה קטנה של אנשי שיווק חרוצים ובפיה בשורה חדשה שהבטיחה לכל הורה צאצא משופר ומשודרג, ולהלן, בוגר קורס קריאה מהירה. לנגד עינינו המוקסמות הוקרן על מסך גדול סרטון שהראה קבוצות של נערים ונערות סינים שהפגינו יכולות קריאה שלא היו מביישות גם את ג'וני 5 מ"תקלה מופלאה". בסוף ההדגמה אני ועוד כמה עשרות ילדים נרשמנו לקורס, נשבעים בלבנו להדביק את קצבם של בעלי העיניים המלוכסנות ולסיים את הספר "מובי דיק" בפחות משלוש שעות, ממש כפי שהבטיח לנו העלון. השאלה מדוע זקוק ילד בן 13 ליכולות קריאה פנטסטיות, כלל לא עלתה על הפרק.
קורס הקריאה המהירה היה רק סממן אחד של השתלטות המהירות על קטגוריית הפנאי, אותו פנאי שדרוש כל כך לאדם עד שבשנת 1948 הכריז עליו ארגון האו"ם כעל זכות אנושית בסיסית, אותו פנאי שלכאורה הלך והתרחב בחצי המאה שחלפה מאז, עד שהפך לתחום מחקר אקדמאי בפני עצמו, אולם רק לכאורה. הלכה למעשה, דומה שהאדם בן ימינו שכח כיצד באמת להירגע. מחקרים מראים כי פעילות הפנאי המועדפת בעולם המערבי היא צפייה בטלוויזיה פעילות שאמנם מספקת אסקפיזם ראוי לעיתים, אולם מטבעה הינה "מהירה", כזו שלא מעודדת מחשבה עצמאית ופעילה, והופכת את הצופה לקולט מידע פסיבי, מעט כמו צלחת הלווין. וגם אלה מאתנו הצורכים תרבות גבוהה, ומקפידים על פעילות גופנית סדירה ובילוי מספק בחברת המשפחה, מגלים לא אחת כי זמנם הפנוי מנוהל כמבצע צבאי מורכב, המתוכנן עד לרמת הדקה, בעודם ממהרים מפעילות אחת לשניה.
בשבחי הבטלה
בשנת 2001 התפרסם בארץ מחקרו של הזואולוג הגרמני פטר אקסט, שקבע כי בטלה היא המתכון הבטוח ביותר לחיים ארוכים. טענתו, שהועלתה גם בספרו "על ההנאה שבעצלות" היא שכל פעילות ספורטיבית מאומצת רק מבזבזת את האנרגיה המוגבלת שקיימת בגוף היונקים. כדוגמה לצדקת טענותיו הביא כפר איטלקי קטן, שמספר חריג של תושביו חצו את רף מאה השנה, ושעיקר עיסוקם נע סביב סייסטות ארוכות, אכילה ורכילות. הספר, מיותר לציין, מכר מיליוני עותקים ברחבי העולם.
טענותיו של אקסט הותקפו כמובן על ידי אין ספור מומחים, אולם גם ללא ההבטחה לאריכות ימים נטולת מאמץ, ניתן למצוא די והותר נקודות חיוביות בבטלנות. בשנת 1935 פרסם ברטראנד ראסל את ספרו "בשבח הבטלה" בו גרס שיש לקצוב את יום העבודה של האדם לארבע שעות בלבד, על מנת לאפשר לזה האחרון את התפתחותו התרבותית, החברותית והנפשית התקינה, שלטעמו של ראסל תלויה בין השאר בבטלה ראויה שתעניק זמן איכות לעיסוק בחשיבה טהורה.
למרות מחקריו של אקסט ודומיו, וחשיבותה הכללית של הגותו של ראסל, נראה כי לפחות בתחום הפנאי השפעתם היתה מזערית. כיום רק מעטים מסוגלים להתבטל במלוא מובן המילה לשכב על הספה ולהרהר, לחלום בהקיץ, לנמנם באמצע היום או סתם לעמוד ולבהות. באופן אישי, אני יכול להעיד כי בפעם האחרונה שהרשיתי לעצמי לחשוב לאורך כמה דקות רצופות בפומבי, ניגש אלי חבר וטפח על שכמי כמו על מנת לעודד. לקח לי מספר רגעים כדי להבין שהוא פשוט היה משוכנע שאני שרוי בדיכאון כבד.
אחד ממבקריה החריפים והמוקדמים ביותר של המודרניות היה ניטשה, שכבר בשנת 1882 כתב: "פחיתות כבוד ההגות איבדה את כל כבוד הצורה; הטקס וההנעה החגיגית של ההגות הושמו ללהג, וחכם בסגנון העתיק אינו נסבל עוד. אנו חושבים מהר מדי, ודרך אגב, ואגב הליכה, ותוך כדי עסקים מכל סוג, גם כשהעניין שאנו חושבים עליו הוא הרציני ביותר; הכנה מועטה דרושה לנו ואף דומיה מועטה דומה כאילו אנו נושאים בראשנו מכונה מתגלגלת ללא מעצור, הפועלת אף בתנאים הגרועים ביותר".
תנועת ההאטה מבקשת להשיב לאדם את היכולת להקדיש זמן ראוי לחשיבה, הנמצאת, או לפחות היתה אמורה להימצא, בבסיסה של כל פעולה. אנו נקראים לחשוב על המזון שאנו אוכלים, על המוצרים שאנו צורכים, על השעות הארוכות בהן אנו עובדים, על יחסינו עם הסביבה, עם הזולת ולא פחות, עם עצמנו. במידה ונצליח להקדיש זמן ראוי לבחינה של המוטיבציות העומדות בבסיס פעולותינו, ייתכן ונגלה כי אנו כבולים לשגרה של עבודה וצריכה שכלל אינה מביאה עמה אושר לחיינו.
זן ואמנות הסריגה
האויב האמיתי של תרבות הפנאי והבטלה הוא השעמום - אותה תחושה של חוסר שקט וחוסר נחת העולה בכל עת בה אנו לא מעסיקים את עצמנו. מתוך מודעות לנוירוזה אנושית זו, תנועת ההאטה אינה מטיפה בפועל לבהייה חסרת מעש בחלל (פרט אולי למועדון העצלנים ביפן, שעיסוקיי הפנאי של חבריו עלולים לגרום גם למדיטציה להיראות כמו טריאתלון) ובמקום זאת מבקשת התנועה להפנות את חבריה לעברן של פעילויות פנאי "איטיות" המאפשרות הירגעות אמיתית לצד תחושה מספקת של עשייה.
טום הודג'קינסון, מחברם של רבי המכר "אין מחיר לחופש" ו- "אלוף בטלות" (הוצאת מטר), ממליץ בין ביתר על גינון ונגינה ביוקללה כפעילויות איטיות המשלבות עשייה עם הנאה, ומותירות את המוח צלול במהלכן כמו גם לאחריהן. קרל אונורה, עיתונאי קנדי ומחברו של רב המכר "בשבח האיטיות" (הוצאת דביר) מציין את הפופולריות הגואה של תחביב הסריגה כדרך מוצלחת להתרגע בשעות הפנאי, ואף מצטט מרואיינים הטוענים כי הם סורגים לפני פגישה חשובה. למרות שיצרניי הפרוזאק, הצ'יפרלקס ובני דודיהם עדיין מסרבים להתרגש, הרי שברחבי העולם מצטברים אלפים רבים שכבר מכנים את הסריגה בתואר "היוגה החדשה".
מטרתן של פעילויות אלה, כמו גם אחרות דומות, היא לשוב ולכבוש את השליטה בחיינו ובזמן הפנאי שלנו, אותם הפקדנו בידי כוחות חיצוניים. הבחירה "לעשות" דבר מה על מנת להפיג את השעמום, ולא רק "לצרוך" דבר מה שהופק בעבורנו על ידי אחרים, עוזרת לנו לגלות את היצירתיות הטמונה בנו, את כושר ההמצאה שלנו, ובסופו של דבר מחדדת את שכלנו ומבטיחה את עצמאותנו.
האט זאת בעצמך
מאחר ואופן בילוי שעות הפנאי הנו במידה רבה שאלה של טעם ואופי, תנועת ההאטה יכולה רק להמליץ על דרכי פעולה, ולא לקבוע כללים, אולי פרט לאחד "לכל זמן, ועת לכל חפץ" שלא לחינם נטבע על ידי החכם באדם ובמילים אחרות, הניחו לפנאי להיות פנאי ועל תעמיסו עליו פעילויות רבות מכפי שיוכל להכיל. בנוסף, מצאו לעצמכם תחביב מרגיע. במידה ונגינה, גינון או סריגה אינם פונים לטעמכם האישי, ייתכן ונגרות, אספנות, וכדומה יתאימו לכם יותר.
אל תפחדו מהשעמום, ואל תמהרו לברוח מפניו. מצאו את הדרך לבלות זמן איכות בחברת עצמכם, ובמידה ונמאסתם, העדיפו בילוי עם חברים על פני רביצה מול ערוץ הסרטים. העולם כיום מציע לנו עשרות דרכים להתבודד בנוחות: כמעט כל דבר ניתן להזמין דרך האינטרנט, ועשרות הערוצים בטלוויזיה יכולים לספק לנו בידור זול עד לאחרית הימים. הילחמו בנטייה זו להתבודד בין ארבעת קירות ביתכם. צאו החוצה כמה שיותר, נצלו את השטחים הציבוריים לבילויים, למסיבות, לתערוכות או לכל דבר אחר שעולה בדעתכם.
הניחו לעצמכם מידי פעם להתבטל ללא כל מטרה, הרעיונות הטובים ביותר מגיעים לעיתים באזור דמדומים זה של ההכרה, ותחשבו. תחשבו הרבה. גם אם זה לא יהפוך אתכם לאנשים הכי פופולריים במסיבה.
