סיפורי ערים

שרית גמליאל נחשבת לאחת מראשוני מספרי הסיפורים בארץ ויש לה סיפור חיים מרתק משל עצמה. מעבר להיותה מספרת סיפורים וותיקה (בת 76), היא היתה מורה בגאנה מטעם משרד החוץ והקימה את ביה"ס לילדי השליחים בגאנה, עמדה בראש התעמולה הישראלית במלחמת יום הכיפורים בארה"ב, וכיום עובדת עם ילדים של עובדים זרים מהפיליפינים במסגרת עיריית ת"א.

לכבוד שנת ה-100 שרית החליטה לאסוף את הסיפורים הרבים שצברה במהלך השנים על האנשים שעשו את העיר האהובה עליה, ולהעלות ערב נוסטלגי שמוקדש כולו לתל אביב. במופע שיעלה מחר בצוותא, שרית תספר יחד עם נתן סלור (נכדם של רחל מרכוס ונתן אלתרמן) על תל אביב בתקופה שכולם הכירו את כולם, כשהעיר עוד היתה בחיתוליה, ומה עבר עליה עד היום.

" אני שנים מספרת סיפורים ויצא שאספתי במשך הזמן המון סיפורים אישיים שקשורים באנשים שחיו בתל אביב. בדרך כלל נוהגים לדבר על בניינים בתל אביב, על האדריכלות, ואני חיפשתי סיפורים על אנשים שהם לא אנשים עם שם ופרסום אלא שהסיפור שלהם מרתק. לכבוד 100 שנה לתל אביב החלטתי להעלות אותם בערב שיש לו חיבור לחגיגה".

"אנחנו מתאספים במפגש נוסטלגי עם מפה של פעם, תחרה של פעם עם קומקום תה מחרסינה לבנה, שותים לנו תה ומספרים סיפורים על אנשים שהסיפורים שלהם קשורים בתל אביב. למופע מצטרפים הזמר נתן סלור ואת המוזיקאי איתי אורן שמלווה אותנו. אחד הסיפורים במופע מדבר על איש דתי שהיתה לו מסעדה הונגרית בכיכר אלברט (מונטיפיורי פינת אחד העם) ואנשים היו באים ולא משלמים על המקום אלא היה לו פנקס מיוחד שבו הוא היה רושם מי חייב לו. למרות שהיה איש דתי המסעדה שלו היתה פתוחה גם בשבת.כל מי שאכל אצלו בשבת סיפר לו למחרת שהוא אכל אצלו, כי בשבת לא שילמו. את השאריות היו לוקחים לבית הכנסת ברחוב יבנה, והיו אוכלים שם כל הנצרכים של הסביבה – נרקמונים, טרנסווסטים, עניים, כל אלה היו אוכלים את מה שהיה נשאר. אחרי שהמסעדה נסגרה האיש חזר לבני ברק, המלצרית המשיכה לעבוד במסעדה גלאט כושר אחרת והאוכל הפסיק להגיע לבית הכנסת ועניי העיר נשארו רעבים. אנשי ת"א מכירים את המסעדה וזוכרים אותה רק לא יודעים שמאחוריה מסתתר סיפור אנושי מאוד חזק: הנתינה של האיש הזה וסופם הטרגי של עניי העיר שנשארו רעבים והמלצר שעבד שם, אבל את סיפורו אני שומרת למופע".

"כל הסיפורים אמיתיים ואותנטיים. התבלינים היחידים שאני מוסיפה זה שאני מתארת את כיכר אלברט הראשון אני מתארת אותו כמו הפלז'- דה- ווז' בפריז. העץ היפה, הספסל האחד – הפלז'- דה- ווז' התל אביבי שלי".

"נכון. הפלייבוי הראשון בתל אביב היה איש מאוד יוצא דופן. הוא היה הגבר הכי יפה בת"א, היתה לו מכונית ספורט ואישה ופילגש. כל מה שקרה עם חייו ומותו קשורים בעוקץ של הסיפור שלו. גם את זה אני שומרת למופע".

"יש לי אינספור סיפורים כאלה אבל אני מרגישה שזה קצת רכילותי וכל כך הרבה עוסקים בזה שלאנשים נמאס לשמוע. צריכים לתת מקום למשהו אחר. אני יכולה לספר סיפורים על אלתרמן ורחל מרכוס שלושה לילות רצוף אבל אני לא יכולה לשאת את זה. המטרה היתה לספר על אנשי העיר שגרו פה ששנים ותרמו בדרכם למה שקורה בתל אביב היום".

"אני נורא אוהבת את השיר 'ערב עירוני' של אלתרמן. הוא תלוי אצלי על המקרר כבר שנים. לפני כמה חודשים נתקלתי בהארץ בסיפור שכבש אותי. כתב אותו מנקה רחובות רוסי שהוא בעצם דוקטור להיסטוריה של ימי הביניים. הוא מסביר שם את ההבדל בין מטאטא ישראלי ומטאטא איטלקי. מטאטא איטלקי נותן מוזיקה, רכות ויופי לעבודה שלו. יש שם תיאור נפלא כשהוא מסביר על האורות והצללים שהעצים נותנים לרחובות כשהוא מטאטא, והמוזיקה שהעלים היבשים עושים כשהוא מטאטא אותם. המטאטא הישראלי לעומת זאת קשה מאוד ולא גמיש, לא נותן מוזיקה למה שהוא עושה. זה היה מקסים בעיניי ומאוד תל אביבי".

"הסיפורים במופע באמת מתמקדים בתל אביב של פעם, אבל אני אוהבת את תל אביב של היום אהבת נפש. את השינויים בחלקם אני מאוד אוהבת, את השדרות, את השיפוץ של הבניינים הישנים, את מה שקורה בעיר מבחינת ההיצע התרבותי, מאוד אוהבת את הפינות שבהם אנשים יכולים לשבת ולחכות לאוטובוס בצורה אנושית ואת האנשים של תל אביב כי אני חושבת שאנחנו מתפתחים בצורה קצת רעשנית אבל זה כל העולם לא רק אנחנו. הדבר היחיד שמפריע לי זה שאנחנו חייבים ללמוד לתת שירות קצת יותר טוב לאנשים ולהרגיע את הנוער מאימת הצבא, דבר שהופך אותו לאלים נורא".

"מצד אחד הם היו יכולים להיות סיפורים אוניברסליים. יש בהם משהו מאוד ארצי. בכל עיר יש מישהו שבמסעדה שלו אוכלים אנשים ללא תשלום, ואני בטוחה שבכל עיר יש כמה פלייבויז שמאחורי החיים ההוללים שלהם יש גם משהו טוב. ובכל זאת, כנראה שיש סיבה שהסיפורים האלה שאני מספרת קרו דווקא כאן".

* המופע "תל אביב של פעם ושל טעם" יערך ביום שלישי, ה-14.7.09, בשעה 20:30, בצוותא 2, תל אביב.