חלשים על חזקים

יחידת עוז הוקמה במיוחד כדי לטפל באיום הגדול ביותר על ישראל - השוהים ה"בלתי חוקיים". אנשי היחידה עברו סדנאות מיוחדות והוכשרו רבות על מנת להתמודד עם תפקידם התובעני. משרד הפנים (אליו כפופה רשות האוכלוסין וההגירה שהקימה את "עוז"), הצליח להקים יחידה מיוחדת, שפתחה במבצע גירוש מיוחד, כוחני וראוותני. ולא זו בלבד, לאותה היחידה יש גם סמכויות שיטור. הכל קרה במהירות וביעילות, באופן כל כך לא אופייני לביורוקרטיה הישראלית.

בעיה אחרת, שהשלכותיה בסך הכל משפיעות על הבריאות של כולנו ועל עתיד כדור הארץ, טופלה באופן קצת יותר טיפוסי למקומותינו: לפני כשנה אושר חוק המעניק לפקחי הרשויות המקומיות סמכויות נרחבות בכל מה שנוגע לאכיפה סביבתית. חוק זה נועד להגדיל את מספר הפקחים של המשרד להגנת הסביבה, שעומד היום על 40 (!) בלבד בכל הארץ, על מנת שתתאפשר אכיפה של חוקי "המזהם משלם" וחוק "אוויר נקי". שנה שלמה לא הספיקה למשרד הפנים כדי להכשיר פקחים, והעניין נדחה בעוד חצי שנה.

ח"כ דב חנין התייחס לאזלת היד של משרד הפנים בעניין הכשרת הפקחים ביום כדור הארץ שצוין בכנסת לאחרונה: "לממשלה הייתה שנה שלמה להתכונן ולהיערך ליישום חוק האכיפה הסביבתית. זהו מסר חמור ביותר: כאשר אזרח אינו מבצע את החוק, הוא נענש; כשהממשלה אינה מבצעת את החוק, היא משנה אותו בדיעבד”.

מתברר שכשהשעה דוחקת יש למדינה תקציבים להכל, אבל גם שקל הרבה יותר לטפל בכמה אפריקאים חסרי כל ואומללים. כשמדובר בכרישים הגדולים – בתעשיינים ובבעלי מפעלי הענק - שום דבר לא בוער. גם כשזה אומר שכימיקלים ורעלים מזהמים לנו את המים, את האוויר ואת הקרקע על בסיס קבוע. בעלי המפעלים, האנשים עם הלוביסטים, ההשפעה והכסף עוברים על החוק ללא כל ענישה. המהגרים, שכל רצונם הוא למצוא עבודה בניקיון ולא לזהם את האוויר, הקרקע והמים, חיים בפחד, בידיעה שכל רגע חופש יכול להיות האחרון שלהם.

כמה נעים לחשוב על מציאות אחרת, בה פקחים עוברים בין מפעל למפעל, ומכניסים לאוטובוסים את המזהמים הגדולים, אזוקים, בדרך לתחנת המשטרה הסמוכה. אחרי הכל, האיום של מהגרי העבודה על המדינה אפסי לעומת הנזק שנגרם לכל תושבי ישראל על ידי השפכים שזורמים לכל נחל בישראל ומשם לים, או זיהום האוויר הקטלני שגורמים מפעלים שונים. גם השנה יביא הזיהום למותם של ישראלים רבים, אבל המדינה דואגת לגרש בכוח אנשים בוגרים ופעוטות, שלא מאיימים על איש, לא באמת תופסים מקומות עבודה של ישראלים וגם לא ממש מאיימים על הדמוגרפיה היהודית.

נחל הירקון, לדוגמה, זוהם השנה שוב ושוב בעקבות תקלות במערכות לטיהור שפכים והזנחה של מערכות ביוב על ידי רשויות מקומיות. כל המערכת האקולוגית – אותה מנסה לשקם רשות נחל הירקון בשנים האחרונות - נחרבה כליל. הרעלים והקוליפורמים הצואתיים הגיעו לים (ובמילים פשוטות – הרוחצים בים שוחים בחרא). בעקבות המקרה נערך שימוע לעיריית אור יהודה ו"הופקו לקחים", אך בפועל דבר אינו מונע ממפעלים להזרים את הפסולת שלהם לנחל הקרוב למפעלם. האם הטיפול בבעיות אלה בהול פחות מגירוש מהגרי עבודה, שחלקם פליטים במנוסה מרצח עם?

יש הטוענים שקנסות על מפעלים מזהמים עלולים לעלות לנו באובדן מקומות עבודה, וכך גם שהיית מהגרי העבודה בארץ. אך כמה מכם חיפשו לאחרונה עבודה בניקיון ובסיעוד קשישים? וכמה מכם סובלים מכוחם של בעלי המפעלים המזהמים?

כוחו של האזרח הקטן במניעת מפגעים סביבתיים של החברות השלטות במשק אפסי, ומתברר שכוחה של המדינה אפסי עוד יותר – אך במכוון. במחשבה שנייה, הבעיה אינה מחסור בכוח, אלא ברצון. הפיתרון של הרשויות בארץ הוא להסב את המשאבים לגירוש ולהסברה גזענית, במקום להתמודד עם תעשיינים שפוגעים יותר מכולם ברווחת ובבריאות הציבור. זה הרבה יותר קל.