שליט נמק בעזה וכולם מרוצים

ילד ישראלי, חייל שבעוד כחודש יהיה בן 23 ושכלוא כבר שלוש שנים במרתפי החמאס, הפך בעל כורחו לנקודת המשען לכל תעתועי פתרון המאבק הישראלי – פלסטיני, וההתנהלות האזורית. הילד הזה, שיכול היה להיות הבן של כל אחד מאיתנו, נושא על גבו בעל כורחו את משא הבורות שקיימת בכל הקשור לניהול משברים ולתכנון אסטרטגי לטווח ארוך, שקיימת בישראל.
גלעד שליט הפך למוקד פולמוס פנים ישראלי בשל התנהלות כושלת של ממשלות ישראל בשלוש השנים שחלפו. ככל שהפולמוס עמוק, פומבי, קולני ומתמשך יותר, כך עולה ערכו של שליט בעיני המחזיקים בו.

לא בכדי המשא ומתן לשחרורו לא מגיע לסיומו המוצלח. החמאס הבין ששחרור רק חלק מן האסירים יעלה עליהם את קצפם של משפחותיהם של אלו שימשיכו לרצות את עונשיהם בבתי הסוהר בישראל. אם נרצה להתריס, כדאי לדעת שגם החמאס, בדיוק כמו הפתח, לא היו רוצים לראות מחר בבוקר את כל שערי בתי הסוהר בישראל נפתחים ואלפי האסירים חוזרים למעגל העבודה וההנהגה הפלסטינית, פשוט משום שאין שם מקום ותקציב לכולם.

ישראל אינה מוכנה לשחרר אסירים במצוות החמאס, שכן מעשה שכזה יהווה הכרה הלכה ולמעשה בחמאס כישות שלטונית פלסטינית, וינציח את מעמדו כשווה ערך לרשות הפלסטינית. השיחות הרשמיות והבלתי רשמיות הנערכות בין הנהגת החמאס לראשי מדינות מערביות ונציגיהם, כבר פתחו לחמאס חלון להכרה בינלאומית. בכירי חמאס מסתובבים ברחבי העולם על תקן נושאים ונותנים בעניינו של גלעד, וזוכים לכבוד וליחס שאותו מקבלים בדרך כלל רק ראשי מדינות. ישראל אינה מוכנה להיות החותמת הנוטריונית לזכות הייצוג של הנהגת החמאס.

מצרים, שנקבעה כמתווכת מוסכמת למשא ומתן לשחרורו של גלעד, מבינה שהמאמצים לשחרורו של גלעד יחייב אותה להביע את ביטחונה בכנות כוונותיו של החמאס, ולפתוח את מעבר רפיח כעורק חיים לפיתוחה ושיקומה של רצועת עזה לאחר מבצע "עופרת יצוקה". זאת בזמן שמצרים עסוקה במלחמה צולעת במנהרות ההברחות, ורוצה בפתיחת המעבר בערך כמו שאנחנו רוצים להכיר בזכות השיבה לפלסטינים.

הנשיא האמריקאי לוחץ עלינו להגיע לפשרה עם העם הפלסטיני, אך הוא לא הציב את שחרורו של גלעד כתנאי או כשלב להמשך תהליך ההדברות, ולמימוש ההסכמות שהושגו בוועידת אנאפוליס. הנשיא האמריקני קרא את המפה היטב, והבין שדיון בנושא גלעד שליט ישחק לידי כל השחקנים, שרק מחפשים סיבה לתקוע את המשך התהליך. הוא הבין כי אף אחד באזור לא ממש מעוניין לקדם את רעיון המדינה הפלסטינית, וגלעד בסך הכל משמש עלה תאנה לכיסוי האימפוטנציה האזורית.

קשה להאמין שבמשולש ישראל – חמאס – מצרים, יקום מנהיג שיוותר על מלוא תאוותו ולכן, לא נותרו לנו אפשרויות רבות. עדות אמיתית למצבו של גלעד אין לנו וככל הנראה גם לא תהיה. אם יש ברצוננו לקדם אפשרות לשינוי עלינו לפעול בשלושה מישורים במקביל. ראשית לפעול למיגורו של החמאס ברצועת עזה. שנית לפעול בכוח להחזרתו של גלעד הביתה. לבסוף, להגדיר גבולות בטוחים ביהודה ושומרון, לשחרר את כל האסירים שבידנו, להתנתק מהפלסטינים באופן חד צדדי ולתת להם להתבשל במיץ שהם כה רבות טרחו לחמם לעצמם במהלך השנים שחלפו.

מדינת ישראל מספיק חזקה כדי להגיב לכל פרובוקציה עתידית שתחרוג מהכללים, שיקבעו לקיומה של המדינה הפלסטינית. יש למדינת ישראל את היכולת לכפות את הפירוז, ואין לנו שום סיבה לדון על זכות השיבה או על שלמותה וריבונותה של ירושלים. הגיע הזמן להפסיק ולשאת על גבנו את כל משא קיומו ושיקומו של העם הפלסטיני, ועל אחת כמה וכמה אל לנו להשאיר משא זה על גבו של חייל ישראלי, אחד המצוי במרתף אפל ברצועת עזה.