אהוד אולמרט של יולי 2009 הוא אדם פרטי. לבד מפרורי המאבטחים והנהג המלווים אותו, לא נותר זכר לאולמרט הציבורי. אולמרט של היום יכול לנסוע למשחקי כדורגל ברחבי העולם, להתרועע עם מיליארדרים ולישון בסוויטות מפנקות, מבלי שהביפר של ירון זליכה יצפצף כל אימת שכרטיס האשראי לבית אולמרט מחויב. ככה זה כשאתה אדם פרטי, את מקומו של הזליכה ממלאים אישתך והילדים.
מעולם לא היתה לי בעיה עם נהנתנותו של ראש הממשלה לשעבר. ייתכן שמבחינה שלטונית ומשפטית מוטב לו ראש הממשלה היה סוג של צנון חברתי עם קורטוב של סגפנות, אך דווקא מבחינה דיפלומטית, נהנתנותו ואהבתו את החיים הטובים היו הבסיס עליו הושתתו יחסיו הסחבקיים עם רבים ממנהיגי העולם, בראשם הנשיא בוש. בערכם של אלה אין להמעיט. די לראות את כישוריו הדיפלומטיים של שר החוץ ליברמן, או את חוסר האונים שמפגין בנימין נתניהו בכל הקשור לאמריקאים, בכדי להבין עד כמה גדול היה כוחו הבינאישי של אולמרט.
מאז שאולמרט יצא לאזרחות הספיקה העיתונות לתעדו קונה ומסתחבק בסופר השכונתי, מבלה ברומא בגמר ליגת האלופות ומברך ומבורך בחתונתה של בתו של הרב עובדיה יוסף. קולו הציבורי של ראש הממשלה לשעבר נאלם. אין יותר מעשים ציבוריים, נאומים או ביקורים. לכאורה אין בכך כל פגם, שהרי אולמרט לא חייב כלום לאף אחד. הוא שירת את הציבור עשרות בשנים ועכשיו הגיע הזמן לעשות לביתו ולבריאותו. הבעיה היא שאולמרט היה ראש ממשלה, ולמרות שזהו היה "מקום העבודה" שלו, כדבריו, הרי שראש ממשלה זה הרבה יותר. זה תפקיד לכל החיים, שהאחריות למעשים ולמחדלים שנעשים במהלך הכהונה לא מסתיימת עם החזרת המפתחות.
ראש ממשלה לא יכול להפנות את גבו לציבור ולהפוך באחת לאדם פרטי, זה לא עובד ככה. במיוחד לא במדינה כמו ישראל בה הונחו על שולחנו חדשות לבקרים החלטות של חיים ומוות. אצלו הטלפון לא הפסיק לצלצל. ולא רק בשלוש בבוקר.
גלעד בשבי כבר שלוש שנים
לפני כשבועיים ציינו הוריו ובני משפחתו של גלעד שליט שלוש שנים לחטיפתו, וקולו של אולמרט לא נשמע. אין מקום לציניות וארסיות בנושא הזה - אולמרט צריך היה לעלות לבית משפחת שליט, לחזק אותם, להיות איתם ולהתנצל. כי גם אם אכן הפך עולמות ועשה כמיטב יכולתו וכישוריו למען החייל החטוף, במבחן התוצאה, ובמקרה הזה שום מבחן אחר לא קובע, הוא נכשל. העובדה שנפקד מביתם אומרת הרבה. עבורו, ראש ממשלת ישראל, אכן היה רק מקום עבודה.