חיוך רך צף על פניי, והתמסרתי לתחושה המשתקת ולהזיות שהשליט בי גז הניתרוקס; הרגשתי שפסעתי עוד צעד אל עבר הצוקים הרחוקים ביותר בנפשי. אך בעוד אני מוטל לאור יום על המזח בנמל ת"א, לוקח נשימות עמוקות ומרפה את גופי מול כף הרגל הענקית, חשתי שעלי לבחור: האם לסגת - לפקוח עיניים ולחסל באחת את הגוף העצום שניצב מולי, או להשאיר את עיניי עצומות ולהמשיך? לאן, לא ידעתי. מעבר לעפעפיי התפשט ים חסר אופק, ובקצה הגוף עטוף הלטקס האפור הייתי בטוח שנח לו מבט עיניו של השטן בעל לב הזהב.
המחשבה שמהמקום הזה היה עליי לבחור כיוון הטרידה. קמתי, פוצצתי עוד ארבעה בלוני ניתרוקס, בלעתי משהו, הורדתי על עיניי את משקפי השמש העבות, נכנסתי למועדון, ובין מאות המבלים הבחנתי ברגליו, שנעו בדיוק בין הרוקדים, בלי שפגעו בהם, בלי שהם הבחינו בנוכחותו. משהו בתנועותיו השאננות היה מזמין, והציקה לי המחשבה על השנים הבאות, שבהן אשא בתוכי את תחושת הפספוס, שזה היה שם ואני ויתרתי; הכעס שאפנה לעצמי. בכוונה גדולה בדקתי ומיששתי במקומות הנכונים, וידאתי שיש עלי את מגוון הכימיקלים הדרושים, והרגשתי כמו סינדרלה של 12 בצהריים: כרכתי את חבל הקפיצות הארוך למותניי, קשרתי את שני קצותיו למעקה שעל אחד הבמות, הטלתי את גופי, עצמתי עיניים והלכתי לרקוד עם השטן בלטקס האפור.
במצבי קיצון כאלה, או שאני נרדף על ידי החרדות והפחדים שלי, או שאני יוצא לרקוד עם בבואתם: השדים שמשתוללים בי; בהנחה שהם יתעייפו ויפרשו לפניי. אבל הייתי גדוש בהלוצינוגנים ובאמפטמינים, השעה הייתה רק חצות היום וכמו שהכרתי את עצמי, ידעתי שאזדקק ל-20 שעות לפחות עד להרדמה כללית של המערכת. גלגלתי מיד בראש את כל האתרים שבהם יתקיימו מסיבות ביממה הקרובה, הכנתי לי סידור עבודה עם האנשים המתאימים שיקפיצו אותי לכל המקומות, וחשתי מוכן למסע לעבר עיניו של העצם הענק.
גמרתי בבית חולים וולפסון, עם שתי אינפוזיות מחוברות לכל זרוע וחותמת שחורה גדולה על שורש כף היד: Over Dose. לנגדי עמדו כמה טווסים בבגדי אחיות ששאלו אותי "מה לקחת?". אני מניתי את הסמים אחד אחד ובכמויות מדויקות, ורגע לפני שעיניי נעצמו ודמעה אחרונה גלשה מהן, שמעתי את אחד הטווסים אומר לי: "אין טעם לשטיפת קיבה, כי הכול אצלך כבר בדם, ואסור לנו לתת לך שום דבר כי אתה מלא בסמים, מלבד אינפוזיות נוזלים. תנסה להתגבר על זה". חרדה גדולה שטפה את גופי, "דרך צלחה" שיננתי לעצמי.
"הוא גמור"
גלגלתי את ההתרחשויות האחרונות - קודם לרגע שבו חבר הקפיץ אותי למיון ממועדון "דבש" ברח' סלמה בסביבות שש לפנות בוקר - ב-18 השעות מאז שיצאתי לרקוד עם השטן בלטקס האפור. דינוזאורים כתומי ראש ופילפלונים זוהרים חוללו מסביבי, ובחלל ה"דבש" דפק די.ג'יי זובי טראנס תעשייתי קשה. נחבלתי בצוקים, נפלתי לתהומות, תיישים דוברי ג'יבריש ירקו בפניי ואני המשכתי: עוד טיפת אל.אס.די, עוד מי די.אמ.איי, עוד בלון. הגעתי כבר לצווארו המקומט של הגוף העצום, שהמשיך לרקוד באותו קצב חדגוני, אך טרם הפנה אליי את מבטו הרחום.
חיסלתי את שארית הכימיקלים שהיו עליי, ריחפתי מול פניו העצומות והשלוות ונעמדתי מול עיניו המוגפות. הגעתי. הבטנו זה בזה בעיניים עצומות, ותהיתי אם גם הוא מבחין בי מבעד לעפעפיו. חרדה גדולה איימה עליי: לפקוח את עיניי ולהסתכן בחיסול המסע, או להשאיר אותן נעולות ולחכות שהוא יפקח את שלו? ניסיתי להרפות, לא רציתי לפתח בתוכי מאבקי כוח.
חשתי שאני מתנתק מהסביבה. איבדתי את חוש ההתמצאות (לא ידעתי היכן אני נמצא ומה הזמנים), דממה אפלה השתלטה על מוחי. הגוף העצום באפור מיאן לפקוח עיניו והחל לדהות באפלה. ברקע שמעתי שיחה שהתנהלה בין שני נערים שעמדו ליידי. "תראה מה קרה לו!", אמר אחד, "בוא נברח מפה", השיב השני. לא יכולתי להזיז פרק מאבריי, ביקשתי לשאול מה קרה לי, אבל לא הצלחתי להניע את שפתיי. "בוא נטלפן לפחות לאמבולנס", ביקש הראשון, וזיהיתי את קולו כאחד הנערים מהשכונה. "נו, זה העיתונאי הזה", המשיך, "זה שמכניס אותנו בחינם למשחקים של בני יהודה". "בוא נברח, אני אומר לך, לפני שתבוא משטרה והלך עלינו", התעקש השני, "הוא ממילא גמור".
ברקע שמעתי קול צפירות של רכב הצלה כלשהו ולא ידעתי מה קורה לי. אם אני במועדון, מדוע אינני שומע מוזיקה, ואם אני מוטל באיזו סמטה חשוכה, איך הגעתי לשם? מה שהכי החריד אותי, הוא שאפקח את עיניי ואגלה שאני שבוי בתוך חזיונות וקולות שווא. מאידך, גם השיתוק המוחלט שתקף אותי, בזמן שעיניי נעולות וכשאינני יודע מה מצבי, כמעט והטריף את דעתי: מתתי מוות מוחי, או יותר מזה.
השטן בלטקס האפור עמד להתאדות כליל ואני ביקשתי ממנו רק שיפקח את עיניו, שעמדו להיעלם גם הן באפלה שבראשי. חשתי בהתקהלות קטנה מעליי, שאורות חזקים הודלקו מסביבי, ומישהו אמר שהמסיבה נגמרה, "נו, יאללה, לעזוב את המקום". אז פקח את עיניו השטן בלטקס האפור, ובמקום עיניים ומבט התגלו שני עצמים אטומים למראה, עטופים ברקמה בוהקת. ראיתי את עיניו, אך לא את מבטו. חשתי כי עשה עימי חסד גדול. שעכשיו אני יכול לפקוח את עיניי: ישבתי בתוך קופסת קרטון גדולה, בבגדי מתאבק רומי שתפר לי מעצב חבר, ומסביבי עשרות בלוני ניתרוקס שנפחו את נשמתם ומעליי טווסים. זיהיתי את קולו של חברי נועם וביקשתי ממנו לקחת אותי לבית החולים הקרוב.
שם צללתי למסעות נוספים (בתפקיד רב עטוף בטלית וקשור בתפילין שנכנס לתא גזים; בסביבת נסיכת הפרחות, שהדגדגן שלה תלוי על חבלי לוליין ועלי להכות בו עד שתגיע לאורגזמה ואני אהפוך למלך הערסים; וכו'). כשפקחתי את עיניי לאחר שעות, הבחנתי באישה מעיינת בתיקי הרפואי. היא הביטה בי מעל משקפיה ושאלה לשלומי. "טוב", השבתי וזיהיתי אותה כפסיכיאטרית, לפי התג שנשאה על צווארה. היא סיכלה את עיניי וקרנה רוך. "אני מציעה שתיגש לקבלת עזרה נפשית", סיכמה את מסעותיי. חשתי מובס. "רק עכשיו שבתי ממסע חסר גבולות בנפש שלי והבטתי בעיניו של השד שלי", ניסיתי. "אני מציעה שתיגש לקבלת עזרה נפשית", החרתה.
עצביי עדיין רטטו מעט, ולאחר שינה קלה ומטיבה יצאתי מוולפסון, ומיהרתי במונית הביתה לרעייתי ולילדיי; לא לפני שהתגנבתי לחדר שבו אושפזתי על מנת לאסוף את התיק הרפואי ולהשמידו מאוחר יותר.