הראשון בבידור

בצעד דרמטי ונדיר, לאור התגובות הרבות והמגוונות שהתקבלו לכתבה שעסקה בחדירה של ההרואין לתל אביב, הוחלט לפרסם מאמר שיבהיר מספר דברים. זאת משום שאל"ף, המציאות האינטראקטיבית חשובה לנו ומהווה חלק בלתי נפרד מן הכתבות עצמן, ובי"ת, עושה רושם שהתגובות החריפות לכתבה חשפו הרבה מן הבעיות הכרוכות בהתמודדות אמיתית עם נושא הסמים, שההרואין הוא כנראה הפן הקיצוני ביותר שלו.

ייתכן והיו בכתבה שפורסמה מעט זחיחות יתר וחד צדדיות, שלא הדגישו את הסכנות הרבות הכרוכות בנטילת הסם, שלידיעת כולנו עשוי להיות אכזרי וקטלני. מצד שני, קשה לומר שרוב המידע המתפרסם בנושא הוא מאוזן (נדיר למצוא כתבה המנסה לתאר את המשיכה של אנשים אל הסם), והעובדה שאנשים מפיקים ממנו הנאה מרובה היא משהו שחשוב לקחת בחשבון. טיעון נוסף בעד הכתבה כפי שהתפרסמה קשור לאופי העברת מסרים בישראל. מאוייבינו האכזריים למדתי כי הדרך היחידה להחדיר רעיונות ללב האומה העברית היא בדרכים של אלימות חריפה. ואכן, התגובות לכתבה, שחלקן היו מנומקות וענייניות, וחלקן היו נגועות בארס וזעם קמאים כמעט (וגם מטופשות למדי, לגולש היקר שניסה לתפוס אותי בקלקלתי: המילה "תאבי" אינה שגיאת כתיב. אם בי אינך בוטח לפחות עשה כבוד לעורכים הלשוניים של "וואלה!"), העלו מספר תהיות מהותיות, שאולי יעזרו לגעת בשורש העניין.

אחת הטענות המרכזיות של הגולשים היתה נגד עצם הלגיטימיות של פרסום המאמר. בעיקר חזרה על עצמה הזעקה בשם ילדי ישראל שנחשפים לתועבה שכזו. נשאלת השאלה, שחוזרת על עצמה שוב ושוב, במה נבדל נושא זה מנושאים אחרים שמפורסמים בעיתון? ילדי הארץ נחשפים מדי יום לאלפי מילים העוסקות, ולעיתים מצדיקות, אלימות קשה על כל גווניה. במישרין או בעקיפין, מטיפה התקשורת לכיבוש, התעללויות מיניות, ניצול אכזרי של בעלי חיים, ולעיתים קרובות לאלימות לשמה (ראה הידיעה האחרונה במדור "לא ייאמן"). יש אנשים שהקליפ החדש של מייקל ג'קסון מעורר בהם חרדה מדירת שינה, כלומר, עולה להם בבריאות. האם מישהו שקל לצנזר את פיסת התועבה הזו? אישית הייתי מפקיד את הילד שלי בידי אלף בייביסיטרים נרקומנים לפני שהייתי שולח אותו לחוותו המפוארת של אותו סוטה בעל בעיית הפיגמנטציה. הדרישה למנוע מהציבור מידע מסוים ("זכות הציבור לא לדעת", כפי שהגדיר זאת יפה אחד המגיבים, משפט שהוא, דרך אגב, המוטו של העיתונות החרדית), מציבה שאלות בנוגע לתפקידה של התקשורת, ובמובנים מסוימים של המדינה, ועד כמה כדאית ההתערבות של שני אלה בחיינו הפרטיים.

אזרחים רבים נחשפים לסמים, בין אם התקשורת מדווחת על כך ובן אם לא, ולמרות שהעיסוק הוא בלתי חוקי בעליל. אולי עדיף לנסות לספק דרכים להתמודד עם התופעה, במקום לנסות להסתיר אותה. אין ספק שהרואין הוא סם מסוכן מאוד, שגובה המון קורבנות. אך דווקא בגלל זה כדאי אולי להטיל ספק בדרך בה התמודדו איתו הרשויות עד היום – בכישלון יסודי וחרוץ. כמו, למשל, הסקר האחרון של הרשות למלחמה בסמים, לפיו שמונים אחוז מהאוכלוסיה לא התנסתה באף סוג של סם. אלוהים יודע איזו אוכלוסיה נסקרה שם. גם אלף סקרים שכאלה לא ישנו את העובדה שסמים, על כל נגזרותיהם, מהווים חלק אינטגרלי מהתרבות והכלכלה הישראליים. השאלה היא כיצד נהפוך את העיסוק בהם לרציונלי יותר, ועל ידי כך נצמצם עד למינימום את יכולתם להזיק לנו.

סוג תגובה אחר שבלט הוא זה שהפציר בנו להימנע מסמים ולהשקיע את האנרגיה באפיקים חיוביים יותר. בין היתר הוזכרו המילים "אהבה", "חיוביות", ו"תעשו משהו עם החיים שלכם". ובכן, קשה למצוא אדם, בין אם מסטול מהתחת ובין אם סחי כמו בלטה מיובשת, שלא יסכים לנשגבותם של ערכים שכאלו. אך מילים אלו נזרקו לחלל כעניין של מה בכך, כאילו הם מושגים ברורים ונהירים ונגישים לכל, ואנו הרי יודעים שאין זה כך. החיים יכולים להיות די קשים בסך הכל; ומבחינה תרבותית לפחות, סמים מהווים מעין מרד, נפשי ופוליטי, למה שהחברה מציעה לנו. ולמרות שלעיתים נדירות הם מהווים פתרון, יש כאלה שמרגישים שסמים הם חלק לגיטימי ממסלול חייהם, גם אם השימוש בהם רק גרם להם להבין את חוסר התוחלת בכך, ואת הצורך למצוא אפיקים אחרים לשיפור חייהם. ההרואין, יש יגידו הסם הקשה ביותר, יש יגידו הסם היחידי שקיים, מנתק את הצרכן מכל תלות בעולם החיצוני, עד למנה הבאה כמובן. הדבר מדגיש את מסוכנות הסם, אך התמכרות לכושר או לכסף, כפי שהציעו חלק מהגולשים, הם פתרונות מפוקפקים, ולעיתים מזיקים לסביבה לא פחות.

אין בכוונת מאמר זה, או בכתבה שקדמה לו, להדיח לשימוש או לאי שימוש בסמים, אלא להראות שישנם אנשים, בודדים יחסית, שבשימוש נכון ומבוקר מצליחים לצרוך הרואין במשך שנים. כמובן שהדבר דורש חוסן נפשי וכלכלי, שרבים מן האנשים שצורכים הרואין חסרים אותם. אך השאלות האם מתיחת הגבולות של כל אדם היא ברשותו או ברשות המדינה או התקשורת, האם מדיניות הסמים הקיימת לא מחריפה את הבעיה כפי שהיא היום, ואילו הקבלות ניתן למתוח מנושא הסמים למקרים אחרים בהם מופעל עלינו כוח שרירותי, חייבות להישאל בבהירות (יחסית, בהתאם לנסיבות), ולא להיקבר מתחת להררי גידופים פרנואידיים.

שלכם, סטיב נתיב