הפועל היא הפועל, ישראל היא עדיין ישראל

כן, זה נכון, הם עשו את זה. הם העפילו אל פסגת ההר וזכותם המלאה לנופף לנו מגבוה, מתריסים, ולתקוע דגל שכותב "כולכם על הקטן". אבל הם לא כאלה. הם חבורה מקצוענית, ספורטיבית, מגובשת מאוד – עושה רושם – ובעיקר, מאוד לא ישראלית. למעשה, הם כל-כך לא ישראלים, עד שעושה חשק לראות פעם אחת נבחרת ישראל לא ישראלית מתמודדת במשחק קובע באמת. מצדי, למשחק הבא מול אוסטריה, אפשר להעלות את נבחרת "כתר" ישראל, ולהלביש אותה באדום. מה, גרמניה לא משחקים מדי פעם עם ירוק?

אבל האמת היא שהפועל ת"א, היא אי בודד של מקריות בתוך ים אקראיות ושלמזליות של הכדורגל הישראלי. יותר משהיא מעידה על מגמה או תמורה של ממש בפני הכדורגל המקומי, הפועל ת"א מודל 2001 היא שילוב של מקצוענות חריגה – כמעט על גבול הסטייה במושגים ישראלים – התמקדות במטרה וגם, הרבה מזל. אבל היי, מעט מזל לא הזיק לאף אחד.

דרור קשטן, הוא אמנם המאמן המעוטר ביותר בתולדות הענף, אבל עד לשנה הנוכחית נהג כישראלי לכל דבר בכל הנוגע להכנת קבוצותיו להתמודדות באירופה. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? נדמה לי שהפועל הנוכחית היא קבוצת ההגנה הישראלית הטובה בכל הזמנים, ובעיקר, היא הקבוצה הישראלית הראשונה אשר עולה למגרש, בהכרה מוחלטת בכוחותיה. אם נציגותינו בעבר נהגו לעלות לעימותים מול יריבים אירופיים בחרדת קודש (יו, זה אלה מערוץ הספורט), או בהתרברבות צברית טיפוסית, (מלטה? זה באירופה בכלל?) או לחלופין בגישת "נשחק כדורגל ישראלי – נשחק טכני", הרי הפועל ת"א מודעת למקומה ולמגבלותיה לחלוטין.

למעט התיקו בסטמפורד ברידג' – שאלמלא היום המשוגע של אלימלך וקורטוב המזל, היה יכול להסתיים לגמרי אחרת – הפועל עלתה לכל המשחקים שלה באירופה, במטרה מוצהרת קודם כל לא לספוג. אבל חשוב מכך, הפועל עלתה למגרש במטרה לשחק כדורגל אפקטיבי – לא להציל את המולדת, לא להפסיד בכבוד, לא לייצג את הכדורגל הישראלי ולא להשיג חוזה באירופה. מבחינה זאת, מדובר בקבוצה המאוזנת ביותר מבחינה רגשית בתולדות הכדורגל הישראלי.

אבל בישראל, כמו בישראל, אי אפשר בלי מעט ישראליות. ומי שדאג לה היה דווקא גיבור לונדון, שביט אלימלך, שהתחיל לבזבז זמן כבר מהדקה ה–50, אם בהשהיית המשחק ואם בהתענגות על תאקל לא מזיק כעל פציעה גומרת קריירה. בסופו של דבר עלה לשופט על העצבים וקיבל את הצהוב השני, המיותר והמסוכן. עוד משיכת זמן מוגזמת כזאת וניר רחמין עשוי לערוך את הופעת הבכורה שלו בסאן סירו.

ובישראל, כמו בישראל, גם הניצחון הזה נתפס כפרוייקט לאומי – סותם פיות קולקטיבי, זריקת מורל לעם המדוכא היושב בציון וסיבה לכותרת ראשית ב"ידיעות". וכבר גאבור האלמאיי מצטלם עם דגל ישראל, וכבר שיבת ציון (הפעם למוסקבה) עושה קאמבק. ואני לתומי, סירבתי לראות בזכייתה של מכבי ת"א ביורוליג כמבצע שווה ערך לשחרור חטופי אנטבה, בדיוק כשם שהעפלתה המרשימה של הפועל לשלב שמינית הגמר אינו שווה ערך בעיניי לגורל ממשלת האחדות או עתידו של ערפאת. מדובר בהישג ספורטיבי ממדרגה ראשונה, של קבוצה מקצוענית, שחצי ההרכב שלה אינו ישראלי כלל, ובטח לא הקרב על המצדה.

הניצחון הוא תעודת כבוד ובגרות להפועל ת"א עצמה, אבל לא לכדורגל הישראלי. התיקו המעצבן מול אוסטריה, ההתרברבות ואז ההתקפלות של בחורי לוני מול רודה, טיפוסיים הרבה יותר לענף החולה שאנו אוהבים כל-כך. הפועל ת"א קבעה רף שלה עצמה ולכל מועדון ישראלי אחר יהיה כמעט בלתי אפשרי להתעלות מעליו, מהטעם הפשוט שהיא נהנתה משילוב של עיתוי מצויין, בשלות קולקטיבית של הקבוצה ובעיקר חוליית ההגנה, התעלות מתוזמנת של אוסטרץ ושוב, גם מזל. מבחינה זאת, הניצחון הגדול על לוקומטיב מוסקבה, יותר משהוא נס ספורטיבי, הוא הישג שניתן לנתחו בפרמטרים הגיוניים, לא דתיים או משיחיים.

הפועל ת"א היא היום מועדון הספורט המקצועני ביותר בכדורגל הישראלי, נטע זר ומוזר בתוכו, שספק אם יגרוף את הענף הרעוע כולו אחריו. הפועל ת"א היא קבוצת הכדורגל הישראלית ההישגית ביותר אי פעם במפעל אירופי כלשהוא, וזו עובדה. את שאר הדמגוגיה הלאומנית תשאירו לכותבי הנאומים של ראש הממשלה. תעיפו, בבקשה, את הפוליטיקה מהספורט. בסופו של דבר, זה הופך את הספורט לשבוי בידי ציניקנים שבימים כתיקונם לא שמים עליו קצוץ.