אריאל אטיאס מודאג. אטיאס, חבר בכנסת ישראל ושר בממשלת ישראל, חושש מאוד מאזרחים שחיים במדינה שלהנהגתה הוא שותף. דאגתו של אטיאס פשוטה: אזרחי מדינת ישראל נחלקים לשתי קטגוריות עיקריות - ערבים ויהודים. אזרחי הקטגוריה הראשונה מהווים איום על אזרחי הקטגוריה השנייה. על מנת לאפשר לחלק היהודי באוכלוסייה לחיות היכן שהוא רוצה, יש צורך להרחיק את ערביי הקטגוריה המאיימת. כשר בממשלת כל אזרחיה, חלה על אטיאס חובה לדאוג לאוכלוסיה היהודית, המאויימת, ולמצוא דרכים כדי לפעול כנגד האוכלוסייה הערבית. המאיימת.
הסיטואציה הדמוגרפית במדינת ישראל מורכבת. ראשי המדינה היהודית עסוקים בשמירת היחס, שיאפשר לרוב היהודי להכתיב את צורת החיים ואת סדר העדיפויות הלאומי המתאים לו. למרות זאת, קשה מאוד לקבל דברים כאלה מפיו של שר.
ערבי טוב משלם מסים בזמן
דבריו של השר אטיאס הם סטירת לחי מטלטלת, לכל מי שסבר שהחלק הזה בהיסטוריה של ישראל נמצא מאחורינו. בית המשפט העליון אמר את דברו בצורה הנחרצת ביותר, וקבע שמדינה דמוקרטית איננה יכולה בשם תחושת האיום להנהיג מדיניות של אפליה. כל ניסיון להקיף את האזרחים הערבים בגדר ובשלטי אזהרה של שדה מוקשים הופך את הדמוקרטיה שלנו לקריקטורה גזענית. לאטיאס זה לא נשמע כמו נימוק ובוודאי לא סיבה מדוע הוא לא יכול לכהן כשר בממשלה.
מאז ומתמיד, משרד הבינוי והשיכון היה אחד המשרדים היותר יהודיים בממשלות ישראל. מפעל ההתנחלויות הוא יצירה כמעט בלעדית של שוכני משרד זה, לדורותיו. כאשר השר אטיאס חושב על אדמת מדינה, שעליה מתבססים ישובים ובניינים עתירי קומות, הוא חושב רק על קטגוריה אחת. הקטגוריה הקרובה ללב היהודי החם שבחזהו.
ביושר, חושף בפנינו אטיאס את האופן שבו הדברים צריכים להתנהל, על פי ההיגיון הבריא שלו - כמו כל אזרח, ערבי טוב משלם מיסים בזמן. כך יהיה כסף בקופה, כדי לבנות סביבו את החומה. החומה שתגן על הרוב היהודי. מישהו אמר גטו?