עובד כמו כלב - בכיוון הנכון

נראה שאנחנו בדרך הנכונה. התקדמנו בהליכה מהירה כשלפתע שמענו צעדים מאחורינו. אריה הורה לי להאט ולאחר זמן מה, איש לבוש מעיל כחול השיג אותנו. "סליחה אדוני," פנה אריה אל האיש, "האם אני נמצא בשדרות ירושלים?", "כן, אדוני, אבל לאן אתה רוצה להגיע?" ענה האיש בשאלה.

"לרחוב הרימון 20" ענה אריה קצרות. "הא, יופי אני הולך לכיוון כך שאוכל לעזור." ענה האיש בשמחה גלויה לעין. המשכנו ללכת ביחד כשהאיש עוקב בסקרנות אחרי ההליכה הנמרצת שלנו ואז הגענו למעבר חצייה. "ובכן, כאן עלינו לעבור לצד השני של הרחוב , בפנייה הבאה לפנות שמאלה ואחר כך שוב, רחוב שני שמאלה." אמר האיש בפסקנות.

קיבלתי פקודה לעצור, וכך עשיתי מידית. האיש טעה והטעה גם את אריה. זה לא מה שהסביר עמי. "אל תקשיב לו אריה, אל תקשיב!" כמעט נבחתי את המילים. "סליחה אדוני," פתח אריה, "אתה בטוח שאתה לא טועה?" האיש נעלב וענה: "אדוני, אני גר כאן 22 שנים, בוודאי שאני בטוח".

"אני סמוך ובטוח שאתה מכיר את האזור, אבל אני קיבלתי הנחיות אחרות. אני מודה לך על העזרה, אבל נראה לי שאמשיך לפי ההנחיות שקיבלתי מהמדריך שלי.", הגיב אריה. "כל הכבוד, אל תוותר. אתה צודק ולא הוא!" חשבתי לעצמי.

אריה הודה שוב לאיש והורה לי להמשיך בדרכנו המקורית. לפתע שמתי לב שהאיש, לאחר היסוס מה, החליט לעקוב אחרינו, והלך בעקבותינו תוך שהוא שומר על מרחק מה מאיתנו. לאחר הפנייה הבאה, חצינו בזהירות שני רחובות ולפני שהגענו לפינת הרחוב האחרונה, ראיתי מכונית שחונה לרוחב המדרכה. בתחילה חשבתי שזה רפי עם החוכמות שלו, אבל כשהתקרבתי ועצרתי מלכת ראיתי שאין במכונית אף אדם.

אריה לא הבין מדוע עצרתי והחל לדרבן אותי להמשיך בדרכי. פניתי בזהירות לשפת המדרכה שמשמאלי, כדי לרמוז לו שמכשול חוסם את דרכינו, אבל הוא החל לכעוס ומשך בריתמה שלי בנסותו להחזיר אותי למרכז המדרכה. האיש שעקב אחרינו, התקרב ואמר: "אדוני, אל תכעס על הכלב. הוא צודק. מכונית חוסמת את המדרכה. לך איתו! אני מתרשם שהוא יודע מה הוא עושה!"

אריה קפא במקומו. "בכל זאת איש נחמד! לא מכיר את העיר, אבל נחמד." הבזיקה מחשבה בראשי. "סליחה ילד," שמעתי את קולו של אריה הנבוך, בפנותו אלי, "לך לשפת המדרכה. ולך אדוני, תודה עבור עזרתך."

חיכינו עד שניתן היה לרדת בבטחה לכביש, עקפנו את המכונית החוסמת וחזרנו למדרכה. אני תמיד פוחד לרדת לכביש, אבל אנשים מסוימים לא מתחשבים באף אחד, אז לפעמים אין ברירה. בפינת הרחוב הבאה, עצרתי שוב כמקובל, אך לפני שאריה הספיק לומר מילה, שמענו שוב את האיש שעקב אחרינו, פונה אל אריה ואומר: "אדוני, זה שוב אני. ברצוני להתנצל. אתה צדקת. אם היית הולך אחרי היינו מגיעים לרחוב "הלימון" ולא "הרימון" כפי שרצית. כל הכבוד לכם, ושוב סליחה!".

"אמרתי כבר שהוא נחמד?" "לא קרה דבר, אדוני. הכל בסדר. העיקר שהגענו לרחוב שרצינו ולא נגרם שום נזק. מכאן אין לך מה לדאוג לנו. פשוט מחכים לנו על המדרכה, בחזית הבית. תודה לך שוב על העזרה." סיים אריה את דבריו והם לחצו ידיים. פנינו ימינה לתוך הרחוב המיועד ומרחוק ראיתי את עמי, עם חיוך על פניו.

כשהגענו אל עמי, הוא חיבק את אריה ואמר: "אמרתי שתצליחו! אתם צוות לעניין." עמי ליטף את ראשי ונתן לי גרגרים טעימים. הוא התכופף אלי, חיבק את צווארי ולחש אל אוזני: "עשינו זאת! אני אוהב אותך, חבר!". סוף, סוף אני כלב נחייה!" חשבתי בשמחה ונצמדתי אל גופו של אריה, החבר שלי לחיים.