אובמה בשירות נתניהו

לכאורה, בנימין נתניהו הוא אדם חסר מזל במיוחד. עשר שנים אחרי קדנציה ראשונה כראש ממשלה שבה התמודד עם נשיא אמריקאי דמוקרטי וליברלי, הוא חוזר לאותה עמדה בדיוק כדי לפגוש את ברק חוסיין אובמה, כפי שאוהבים לקרוא לו אצלנו. אובמה הוא אמנם יריבו הגדול של ביל קלינטון, אבל גם עמדותיו בנושא הסכסוך במזרח התיכון מאוזנות, או "מוטות", "לא הוגנות", "שקריות" ו"אנטישמיות", כפי שאוהבים לקרוא לזה אצלנו. דמיינו לעצמכם מה יכול היה נתניהו להשיג במאה ימים לו בבית הלבן היה יושב ג'ורג' בוש וחבורת הנאו-קונסרבטיבים שלו, למשל. תחת זאת, הוא נאלץ להתמודד עם לחץ אמריקאי קטנוני להפסיק את הבנייה בהתנחלויות, תוך תחושה שהאמריקאים משתמשים בו ובנו כדי להתחנף לעולם הערבי.

למעשה, הסכסוך עם האמריקאים הוא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לנתניהו. אם בעבר היה הישראלי הממוצע חרד לתדמית מדינתו ברחבי הגלובוס, הרי שמאז פרוץ האינתיפאדה השניה הוא חזר לתפיסה המוכרת והחמימה לפיה העולם כולו שוטם אותנו עקב שנאת יהודים ובורות לגבי טבעם הבוגדני של שכנינו הערבים. רק מיעוט זניח מבין הישראלים מאמין שלמדינתם יש חלק בתדמיתה הרעועה – במלחמות הברירה שהיא יוצאת אליהן לעיתים תכופות, בכיבוש המתמשך ובפגיעה בזכויות אדם. גם מצביעי קדימה והעבודה שמתנגדים להרחבת ההתנחלויות לא מאמינים שאם תיפסק הבנייה יבוא שלום עלינו. גם הם, כמו נתניהו, זועמים על גישתו העויינת של אובמה.

גם נאום בר אילן – המהלך המדיני המשמעותי של נתניהו ב-100 הימים הראשונים לכהונתו השנייה – תרם לשיפור מעמדו של נתניהו בקרב הציבור הישראלי. התגובות הפושרות בעולם – האמריקאים והאירופאים לא התפשרו ועדיין דורשים את הפסקת הבנייה בשטחים – מוכיחות שהנאום היה כושל וחסר ערך בזירה הבינלאומית, אבל סקרי דעת הקהל הבהירו שנתניהו ביטא את מה שמרבית הישראלים אוהבים לחשוב על עצמם: אנחנו שוחרי שלום, הפלסטינים הם הבד גאיז. נכון, התנאים שנתניהו הציב הופכים את הפיוס לבלתי אפשרי, אבל מרבית בני ארצו גם כך אינם מאמינים שמשהו ייצא מקשקושי השלום ושהפלסטינים ידאגו להרוס את כל מה שנבנה עבורם. כמו נתניהו, גם הם חושבים שחבל לטרוח.

וכך, האיש שספג תמיד - גם ב-100 הימים האחרונים - ביקורת קשה מהתקשורת, זוכה סוף סוף לעדנה בנושא אחד אך עקרוני. בעלי טורים מובילים – לא רק כאלה ששלדון אדלסון משלם את משכורתם - תוקפים את התכחשותו של אובמה להבנות בעל פה עם ממשל בוש, כאילו ההתנחלויות אינן תוצאה של מעשה רמייה מתמשך מול האמריקאים והעולם כולו וכאילו הטיעון של "ריבוי טבעי" אינו שקר חסר בושה. הציבור הישראלי מלווה בנשימה עצורה את המגעים בין ישראל לג'ורג' מיצ'ל, כאילו ההסכמה לבנייה בהתנחלויות היא אינטרס של כל אחד מאיתנו ולא מהלך שמרחיק את האפשרות הקלושה שייכון כאן שלום בעוד כמה דורות. אנשים רציניים ומשכילים מצטטים באהדה משפטים בוטים נגד הממשל האמריקאי מסביבת ראש הממשלה, כאילו ישראל וארצות הברית הן מעצמות בקנה מידה דומה. לעת עתה, על האש שחוטף נתניהו בעקבות העלאת המע"מ, הפקרת הוועדה למינוי שופטים לידי הימין הקיצוני, מינויו של אביגדור ליברמן לשר החוץ וה"קלקולים" המוכרים לעייפה בלשכתו, מאפילה התמיכה לה הוא זוכה במאבקו החשוב באמת שהוא מוביל – ישראל נגד שאר העולם.

המהלכים והמינויים מעוררי המחלוקת של נתניהו מאז מונה מבהירים שהדיבורים על המהפך האישיותי שחל בו היו לא יותר מתעמולת בחירות מתמשכת, שנועדה להכשיר את חזרתו ללשכת ראש הממשלה אחרי הקדנציה הראשונה הכושלת. לא נתניהו השתנה – אנחנו השתנינו. כמו תמיד, ב-100 הימים הראשונים שלו הציע ראש הממשלה את משנתו המוכרת של פחד, איומים אסטרטגיים וחוסר תקווה. למרבה הצער, מרבית הישראלים מעדיפים את הסחורה המייאשת הזאת על פני האופטימיות של הבחור התמים ההוא מהבית הלבן.