רטרוספקטיבה לגודאר

במשך החודש הקרוב מתקיימת בסינמטקים (תל אביב, חיפה וירושלים) רטרוספקטיבה מקיפה של סרטי ז'אן לוק גודאר, אחד מפורצי הדרך של הקולנוע. גודאר התחיל את דרכו כמבקר פרובוקטיבי והמשיך בעשיית סרטים ששברו את כל המוסכמות הקולנועיות. הוא יצר סגנון חדש, אישי, בלתי צפוי, מלא הומור, והשפיע על הקולנוענים שבאו אחריו. בין המאפיינים של סגנונו הוא טשטוש הגבולות בין דוקומנטרי לעלילתי – בסגנון הצילום, בעבודה מהירה, באלתור הסצנות במקום התרחשותן מבלי "לביים" את הסביבה, ושימוש בסאונד אותנטי שהוקלט בזמן הצילומים.

גודאר, שהתחיל את דרכו כעורך, שבר מוסכמות גם בתחום העריכה: הוא הכניס לסרטיו שוטים ארוכים מאוד, או שבר את הסצנה בג'אמפ-קאטים המנוגדים, כביכול, ל"עריכה נכונה". גודאר השתמש במוזיקה כהצהרה, כחלק מהעלילה, ולא כמוזיקת רקע נלווית כמו שהיה מקובל עד אז. הוא השתמש גם בגרפיקה ובכותרות כחלק מהתסריט, והפך את המילה הכתובה לחלק בלתי נפרד מהסרט, להצהרה אסתטית.

גודאר לא היה מהפכן רק בתחום האסתטי, אלא גם מהפכן פוליטי. בסוף שנות השישים החליט לבעוט בתרבות הצריכה ובתעשיית הקולנוע הקפיטליסטית וליצור קולנוע לוחמני וחברתי. הוא הקים את קבוצת "דז'יגה ורטוב" ותיעד את מאבקי תנועות השמאל בעולם. התנועה התפרקה ב -1972, המאבקים לא הביאו לשינוי, והכסף אזל. גודאר התחיל לעבוד יותר בווידיאו, ולאחר תאונת דרכים שעבר עזב את פריז, עבר לשוויץ, וניתק את עצמו, פחות או יותר, ממרכז התקשורת.

הוא מעולם לא הפסיק לעשות סרטים, אולם אופיים המהפכני-חברתי התמתן. סרטיו המאוחרים אישיים ופילוסופיים יותר, ועוסקים בהתבוננות פנימית והגות על הדת, על פורנוגרפיה, על המוות ועל מהות הקולנוע. בגיל 70 ממשיך גודאר להיות יוצר מקורי ומבריק, וממציא את עצמו מחדש בכל סרט.

זאת הזדמנות מצויינת לראות שוב כמה מסרטיו הגאוניים המוקדמים, כמו "עד כלות הנשימה", "אשה היא אשה", "לחיות את חייה", "וויקאנד", "פיירו המשוגע", "אלפאוויל" ועוד רבים אחרים מהתקופה; את סרטיו המאוחרים כמו "אני אוהב אותך כרמן" ו"אני מצדיע לך מארי"; את סרטיו הפוליטיים והפחות מוכרים, וכמובן את סרטיו האחרונים שבדרך כלל אפשר לראות רק בפסטיבלים. הרטרוספקטיבה תסתיים בתחילת ינואר. מומלץ ביותר.