הגבר הערבי נאבק למען זכויות האישה

גברים ערבים פמיניסטים. יש דבר כזה. ואפילו יש כבר כוח חלוץ. אז איך משלבים בין מסורת לקדמה? השאלה הזו עדיין נשארה פתוחה

ניר יהב, כתבנו לענייני ערבים
03/07/2009

מאז היותו נער צעיר, הישאם סלימאן קרוע. הוא נולד למשפחה מוסלמית-מסורתית שבה האבא קובע מה ילמדו הילדים, אך מצד שני לא ויתר מעולם על חלומו ללמוד משחק. הוא חי בסביבה שבה מרבית האנשים עדיין מאמינים שהאישה נחותה לעומת הגבר, אך בניגוד אליהם הוא החליט לעצור רגע ולשאול מדוע. כולם סביבו ניסו להסביר לו מהם תפקידי הגבר והאישה, אך ההסברים לא הניחו את דעתו. עד היום, ולמרות המבטים העקומים שהוא מקבל ממכריו ומשכניו, הוא מאמין בכל ליבו בשוויון בין נשים וגברים.

את תפיסתו הפמיניסטית סלימאן דווקא לא ספג מהבית, אלא גיבש בעצמו במשך שנים ארוכות, ועל כך הוא גם שילם מחיר חברתי ומשפחתי כבד. בכאב רב הוא נזכר בחרם ובאיומים שקיבל מהאנשים הקרובים לו ביותר לאחר ששמעו את דעותיו הליברליות. "החרם עליי בלבל אותי מאד, וכמעט והשתיק את המרד שלי", הוא אומר. "יחד עם זאת, לימודי המשחק חיזקו אותי ושכנעו אותי בצורך להוביל שינוי חברתי". מאז, אגב, הפך סלימאן לשחקן ובמאי עסוק, וכן למנהל האמנותי של התיאטרון הקהילתי "אנסמבל פרינג' נצרת".

סלימאן איננו לבד. ביחד עם קבוצה נוספת של גברים ערבים הוא פעיל בפרויקט "עבודה עם גברים" של העמותה הפמיניסטית "נשים נגד אלימות" שנוסדה בנצרת ב-1992 על ידי הפעילה החברתית-פוליטית עאידה תומא-סלימאן כדי להיאבק באלימות נגד נשים ערביות בישראל ולפעול למען קידום שוויון בין המינים. "החלטנו לעבוד באופן יזום עם גברים, לאחר שבשנים האחרונות נשים ערביות רבות אמרו לנו 'תשמעו, אנחנו יודעות מה המצב שלנו ומה עובר עלינו. אין לכם מה לדבר איתנו, לכו לדבר עם הגברים כדי שיבינו את הסבל שלנו'", מסבירה תומא-סלימאן.

שמעו ועשו. למען הפרויקט יוצא-הדופן הזה גייסה העמותה קבוצת גברים המזוהה עם הרעיונות הפמיניסטים מתוך אמונה שהם אלו שיעבירו את המסר הלאה. "מדובר באמנים, עיתונאים, ופעילי ציבור שיכולים להשפיע על המעגלים החברתיים שבהם הם פועלים", אומרת תומא-סלימאן. לדבריה, היא וחברותיה חשבו שצריך לתת לגברים להרגיש שהם אינם לבד אלא חלק מקבוצה רחבה יותר שמאמינה באמונות וברעיונות משותפים: "בדקנו ומצאנו שיש גברים רבים שדעותיהם דומות לשלנו, ושגם הם אינם מרוצים מהמצב של זכויות הנשים. לכן חשבנו שיפעלו עימנו למען שינוי חברתי".

בחודשים האחרונים מתכנסים אחת לכמה שבועות אותם גברים, נפגשים עם מרצות פמיניסטיות, מחליפים דעות, מתווכחים, ונערכים לרגע שבו יישאו את הבשורה "החוצה", אל החברה שבה הם פעילים, "על מנת שנוכל לשנות את הדעה של האנשים סביבנו", כפי שמסביר אחד הפעילים, בהאא' קעוואר. "כדי לשנות את החברה צריך לדון בכל הנושא של הגבריות וכיצד מגדירים אותה. האם גבר שמלטף את ילדיו נחשב גבר או לא? האם גבר שמאפשר לאשתו לעבוד ולהרוויח יותר ממנו הוא גבר? אנחנו שואלים את השאלות האלה ומנסים לענות מתי כל אחד מאיתנו מרגיש גבר. מבחינתי, אני תמיד מרגיש גבר".

קעוואר, 24, סטודנט בטכניון, מעיד על עצמו בלי חשש שהוא פמיניסט. "אני גם בא ממשפחה ליברלית ופתוחה שברכה על ההשתתפות שלי בפרויקט. תמיד יש אנשים מסביב שעוקצים אותי ושואלים אותי מה אני מחפש 'בעמותה של הנשים האלו', ואני עונה להם שעל מנת לשנות את החברה, השינוי חייב לבוא גם מהגברים ולא רק מהנשים".

תומא-סלימאן: "בחברה הערבית הפטריארכאלית, יש ציפיות מסוימות מגבר. הוא חייב להיות חזק, הוא חייב להיות המפרנס העיקרי וחס וחלילה אם אשתו מרוויחה יותר ממנו, אסור לו להיות מובטל, ואסור לו לבכות

הישאם סלימאן, 32, מסביר כמה קשה להיות גבר ערבי: "כשאני מסתכל על בני בן השלוש אני מנסה לדמיין את עצמי. הוא הרי שומע כל מילה שאני אומר, מקשיב לכל דבר, רואה כל דבר. אז הוא גדל עם מנטליות מסוימת. אם מגדלים ילד בהרגשה שככה צריך לחיות, אז קשה לגדול עם משהו שאתה מאמין בו. קשה מאד להשתחרר מדמות האבא בבית כי אתה גדל על אמונה שאבא הוא דמות שיש לכבד, שאסור לשבור את המילה שלה, שצריך לממש לה את החלום. ככה נוצרים גברים מתוסכלים".

התסכול הזה, מעידה תומא-סלימאן, מוכר ומובן גם לנשים. "בחברה הערבית, שהיא חברה פטריארכאלית, יש ציפיות מסוימות מגבר. הוא חייב להיות חזק, הוא חייב להיות המפרנס העיקרי וחס וחלילה אם אשתו מרוויחה יותר ממנו, אסור לו להיות מובטל, ואסור לו לבכות אפילו אם האדם הקרוב אליו ביותר מת. זה מתסכל מאד. אני זוכרת עד היום את העקיצות, הרמיזות והבדיחות שזרקו לכיוון בן זוגי לאחר שהתחתנו. אמרו לו: 'אשתך הולכת לפגישה והיא סוגרת את הדלת מבחוץ עליך', 'היא יוצאת מתי שבא לה ואתה תקוע בבית', 'איזה מין גבר אתה'. זה לא קל".

סלימאן: "כשראיתי את ההבדל בין אישה שנותנים לה מרחב ואפשרות לחפש את המקום שלה, ולראות את הדברים באופן שהיא מאמינה בהם, ראיתי אישה אחרת. כשבני משפחתי נתנו לאחותי את המרחב שלה, כשלא החליטו עבורה ולא הכניסו אותה למסגרת, היה אפשר לראות שהיא משפיעה על החברה ומועילה לה". הדבר המרכזי שמפריע לסלימאן בחברה הגברית הערבית הוא הפרנויה והפחד מאיבוד שליטה על הנשים: "כשמאפשרים לאישה ללמוד, זה לא אומר שמאפשרים לה להתפתח. צריך להבין לעומק את ההבדל בין לאפשר לה באמת ובתמים להתפתח לבין לאפשר לה לעשות זאת בגבולות מסוימים".

נראה שיותר מכל, הגברים הערבים הפמיניסטים מבולבלים מאד. קשה להם למצוא את דרך המלך בין המסורת לבין הקדמה, בין הדת לבין הליברליזם: "לא גיבשתי עמדה ברורה שלדעתי יכולה להוביל למעמד מכובד לאישה הערבייה", מודה סלימאן. "זה מבלבל מאד. אני מבין את החשש הערבי, את הפחד של הורים שמרנים". קעוואר סבור כי ברגע שישתנו דברים מהותיים במציאות, יהיה אפשר לשנות את התפיסה המקובעת: "אם יושג שוויון בין נשים וגברים בשוק העבודה ובפוליטיקה, השינוי יבוא מהר מאד. אם גבר יסתכל על אישה ערביה עובדת וזה ייראה לו הגיוני וטבעי, נוכל לשנות את המציאות".

השינוי עוד לא קרה. "לאט לאט", כולם אומרים בחיוך. "זה תהליך ארוך מאד". הם טוענים שככל שמתקדם הפרויקט, מצטרפים אליו עוד ועוד גברים – לא כולם צעירים, אגב - שמביעים הזדהות עם רעיונותיו. "הגברים בפרויקט עדיין לא התחילו לפעול בחברה באופן פעיל, אבל אנחנו מבחינים בניצנים מסוימים של פעילות, כמו מאמר בעיתון או מחזה שנכתב בימים אלו בנושא", אומרת תומא-סלימאן. "זה חייב לבוא מהגברים, אנחנו בטח לא מתכוונות לדחוף אותם לכך".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully