פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תימני ותיהני

      הרקמה התימנית השתלטה על מלתחות הנשים התל אביביות בשנות ה-50, והפכה חלק בלתי נפרד מבגד הערב הצברי. נורית בת-יער שוזרת

      עם צמתה המפוארת שהיתה מונחת בנון-שלנטיות על כתפה וחיוכה המלבב - אופירה ארז (לימים רעיית הנשיא יצחק נבון) לא נזקקה בצעירותה לסטייליסט צמוד כדי להיראות צברית טיפוסית. קומתה התמירה, חברותה ב"תנועה המאוחדת", החופשות שהיא ואחותה (לימים אשת הטלוויזיה) ורדינה ארז העבירו אצל ידידי הוריה בכפר ביל"ו הפכוה לכזאת מעצם הווייתם.

      אולם כאשר התואר "הצברית הטיפוסית" הוענק לתל-אביבית החיננית ב-1956 על-ידי שבועון "העולם הזה" היא פעלה להצדקתו, או אם תרצו - לחיזוקו, על-ידי שדרוג מלתחתה הצברית בפריטי ערב ייצוגיים. משהו שיהלום את מעמדה החדש כאייקון של ישראליות הן בארץ והן בתחרות הבינלאומית בפריז.

      ומה היה בשנות החמישים המאוחרות בגד הערב הצברי האולטימטיבי? חולצה וצעיף-שאל מעוטרים ברקמת זהב תימנית. ואכן, כך נראתה תלבושת הערב הייצוגית של אופירה: מערכת של חצאית וחולצה עם שאל גדול, בשחור ואדום, מועשרים במגע הזוהר של רקמת זהב תימנית.

      רקמת פתילי הזהב והכסף שהגיעה לכאן עם ראשוני העולים מתימן זכתה לאינספור אינטרפרטציות והיתה ללהיט רותח בקרב המקומיים והתיירים כאחד. לא רק בגלל שורשיותה, אלא במידה רבה גם בזכות הדרה החגיגי. פריטי לבוש ואביזרים עטורי רקמה תימנית נמכרו תחילה בחנויות ויצ"ו ולאחר מכן גם ביצירות פיני לייטרסדורף ל"משכית" שהוקמה על-ידי רות דיין.

      תימנית אקזוטית

      שתי הדוגמאות לפריטים עטורי רקמה תימנית שמוצגים כאן הינן, כתמיד בבלוג זה, מתוך האלבומים המשפחתיים של אוסף "העיר הנגלית לעין". האחת היא שמלת הכלולות העשירה שבה, בשנת 1955, נישאה הזמרת אהובה צדוק למלחין נחום נרדי. השמלה הלבנה המתועדת באלבום משפחת נרדי מאופיינת בלבבית השזורה כולה ברקמה תימנית אקזוטית בסגנון הדיוות של התקופה.

      הדוגמא השנייה הינה חולצת ערב שחורה מעשור ה-60 מתוך אלבומה של אמתכם הנאמנה, הדוגלת במוטו "פחות הוא יותר". בחולצה זו בעלת מחשוף הסירה סטייל אודרי הפבורן - מגע פתילי הכסף התימניים מעטר את קו המחשוף בלבד. הרקמה והחולצה עוצבו ונתפרו בהזמנה לפי מידה. אם יש סממן אופנתי אחד השזור בתולדות אופנת תל-אביב כחוט השני מראשית ימיה ולאורך עשרות בשנים הרי זו הרקמה. שני סגנונות הרקמה הבולטים ביותר היו הרקמה התימנית ורקמת חולצת הרובשקה הרוסית המככבת בפוסט החמישי של בלוג זה. גם סגנונות רקמה נוספים זכו לפופולריות, ביניהם זה של החולצות עם הרקמה הכפרית הרומנית.

      גם בשיעורי מלאכה

      בעשורי החמישים והשישים מלאכת הרקמה היתה חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר היסודיים. כמעט שלא היתה ילדה שלא ידעה לרקום, לפחות רקמת צלבים ססגונית. בבית הספר, הרקמה בוצעה על רצועת אריג מאורכת. לכשהושלמה הפכה רצועת הבד הרקומה לצווארון זקור (סוג של צווארון סיני שנרכס מאחור) שחובר לחולצה לבנה שנתפרה במיוחד עבורו.

      מושג כלשהו על סוג זה של חולצה רקומה ניתן לקבל מזו שעוטה חברתה של רינה לוין (לימים כהן) בתמונה המשותפת מ-1951 של צמד החברות ששתיהן עוטות חולצות רקומות נאות.
      מהאלבומים שנסרקו באמצעות פרויקט "העיר הנגלית לעין", וביניהם זה של משפחתי, עולה שכבר בשנות העשרים של המאה שעברה היתה הרקמה חלק ממרקם החיים.

      את חולצתו של בנה המקסים מנחם (מוניה) אברהמי, לימים מנהל סניף בבנק הפועלים, רקמה דודתה של אמי, פרידה אברהמי, שעלתה לת"א מרוסיה ב-1925 - במו ידיה. אגב, הילד מנחם נהנה כיום עם רעייתו זהבה מנכדים ונינים מקסימים לא פחות.

      והיו גם רוקמות שלא הסתפקו ברקמת מיפתח הצוואר, סברו שכל המרבה הרי זה משובח והעשירו את חולצתן כולה ברקמה מורכבת. כך עולה מתמונת העלמה החביבה עם המטפחת מאלבום משפחת אורן.