צוללת צהובה

רבים טוענים שיש בבחירת המקצוע שלי – זואולוג אשר מתמחה בחקר זוחלים בשדה – סוג של עידון (סובלימציה) מבחינה פסיכולוגית של יצר הצייד הקדמון. אני מיד אכחיש, אטען שזהו מקצוע מדעי ככל המקצועות האחרים בתחומי מדעי הטבע, אשר משלב עבודה מעשית עם עבודה עיונית; קריאה וחיבור של מאמרים ודוחות; תצפיות בעולם הטבעי, איסוף נתונים, ניתוחם והסקת מסקנות מתוך מה שנצפה. מדע לכל דבר ועניין. אבל בינינו, כן, כשאף אחד לא רואה או שומע? וואלה, יש בזה משהו. אפילו הרבה משהו. מאז שאני זוכר את עצמי כילד, אני מחפש חיות. מחפש ומחפש, עד שאני מוצא משהו. כמו כלב צייד. והמקום האהוב עלי לחיפוש אחר בעלי חיים הוא בחולות. למה בחולות? כי החול מסוגל לספר לנו סיפורים ולתת לנו רמזים, באמצעות עקבות בעלי החיים ניתן להבין מי ומה ומתי הייתה פעילות, לאיזה כיוון הלכו או זחלו ה"מטרות", ואם ניחנת בהתמדה, בסבלנות ובמיומנות המתאימות – תוכל להיות גשש מוצלח ולמצוא אותם. מכל הזוחלים שמזדמן לי לרדוף אחריהם, הכי מרגשים אותי הנחשים מהסוג עכן (Cerastes).

בישראל ניתן למצוא שלושה מיני עכן. עכן קטן הוא הנחש הארסי הקטן ביותר בארץ ואורכו המרבי 40 ס"מ. תפוצתו המרכזית במדבר סהרה, ומשתרעת מזרחה עד לחולות סיני ומערב הנגב. עכן חרטומים מגיע לאורך מרבי של כ-90 ס"מ. תפוצתו דומה לזו של העכן הקטן. מעל כל עין יש לו מעין "קרן" העשויה קשקש ארוך, דמוי נוצה, שתפקידה איננו ידוע. עכן גדול מגיע לאורך מרבי של 75 ס"מ. תפוצתו המרכזית חצי האי ערב, ומשתרעת מערבה עד לחולות של עמק הערבה, משני עברי הגבול בין ירדן לבין ישראל.

מטבע הדברים, רבים הם קווי הדמיון בחיי שלושת מיני העכנים שלנו. קודם כל, כולם שייכים למשפחת הצפעיים – אליה שייכים מרבית המינים הארסיים החיים בארץ (שבעה מתוך תשעה מינים). משפחה מכובדת, המטילה מורא על רוב בני האדם. האם בצדק? נחזור לנקודה הזאת אחר כך. מה עוד משותף לשלושת העכנים? שלושתם פעילי לילה.

שלושתם מתמחים בתנועה מיוחדת אשר חוסכת אנרגיה ומונעת מגע מיותר עם חול חם (אם וכאשר נאלצים לזחול על החול ביום) – תנועה "לוליינית", המתבצעת בדילוגים הצידה כמו לוליין בקרקס. תנועה זאת מייצרת עקבות ייחודיים, הנראים כעין "מקל סבא", בעזרתם ניתן להתחקות אחר תנועת העכנים ואם יש לכם מזל (רע או טוב? תלוי בהשקפתכם), לפגוש את העכן שיצר את העקבות. שלושתם מסוגלים להתחפר לתוך החול "על המקום", תוך תנועות פיתול עדינות של צידי הבטן, עד שהם נבלעים לחלוטין מתחת לפני החול כמו צוללת צהובה חיה ונושמת. כשהעכן מתחפר לחלוטין, רק נחיריו ועיניו נותרים חשופים מעל פני החול – כדי שיוכל לנשום ולהיות מוכן לפעולה במקרה שיגיע אויב או מזון פוטנציאלי. גם כשהעכן נותר מחופר חלקית, הוא מוסווה בצורה מדהימה ולא ניתן כמעט להבחין בו.

שלושתם מעדיפים לארוב לטרף כשהם מחופרים, חלקית או לגמרי, בחול. אם המארב אינו עולה יפה, הם "עוברים דירה" למיקום חדש ושוב מסתווים בחול ואורבים מחדש. בשעות היום העכנים מסתתרים בתוך מחילות (של בעלי חיים אחרים) או נותרים מחופרים במקום מוצל.

קיים גם דמיון במזונם של השלושה - העכן הקטן, בשל מגבלות גודלו הקט, ניזון בפרוקי רגליים, לטאות ומכרסמים קטנים, תפריט כמעט זהה קיים אצל צעירי עכן גדול ועכן חרטומים. הבוגרים של עכן גדול ועכן חרטומים מתמקדים בטריפת מכרסמים, ציפורי שיר, לטאות ואולי גם נחשים אחרים. בגלל אורחות חייהם הליליים, המידע הקיים לגביהם הוא חלקי בלבד.

בעבר הייתה טעות בזיהוי המין עכן חרטומים, אך מחקר מעמיק שנערך לפני כ-15 שנה הוכיח שיש בארץ את שני המינים. ההבנה הזאת חשובה ביותר הן לשמירת הטבע (חשוב לשמור על שניהם ועל בתי הגידול של שניהם!) והן לבריאות הציבור (הרכב הארס שונה בין מינים שונים של נחשים ארסיים, ומשמעו הבדלים בסימנים, בסכנות ובטיפול הרפואי!).

אין תיעוד מישראל למקרים קשים או מוות בעקבות הכשות של עכנים, אך אין זה אומר כלל וכלל שאינם מסוכנים. אפילו עכן קטן, שהארס שלו כנראה הכי פחות מסוכן מבין שלושתם לאדם, עלול לסכן חיים של פעוטות, קשישים וכל אדם שמערכת החיסון אצלו מוחלשת. לגבי עכן חרטומים, יש תיעוד למקרי מוות במדבר סהרה, אך ככל הנראה המקרים הללו נובעים בעיקר מעיכוב או היעדר טיפול רפואי הולם במקרי ההכשה שם. בארץ נדיר להגיע למצב שבו אין אפשרות להתפנות למתקן רפואי תוך זמן סביר ממקרה של הכשה, אפילו בעת טיול במדבר (בהנחה שהמטיילים מצוידים באמצעי קשר ופועלים מיידית ללא עיכוב לפנות את הנפגע).

שלושת העכנים שלנו מוגדרים כמינים בסיכון ("מינים אדומים") לפי המדדים של האיחוד הבינלאומי לשמירת הטבע מטעם האו"ם: עכן גדול ועכן חרטומים נמצאים שניהם בסכנת הכחדה ואילו עכן קטן בדירוג עתידו בסכנה, בעיקר בגלל שהם מוגבלים לבתי הגידול החוליים של הנגב והערבה אשר נמצאים תחת לחצי פיתוח והשפעות אדם נוספות, ועתידם בסכנה גדולה.

זוכרים איך התחלתי? בנימה אישית, במרדף לילי אחר עקבות של נחשים בחולות. אסיים בנימה אישית: אני מקווה שכולנו נזכה לשוטט בחולות עוד שנים רבות, עם הילדים ועם הנכדים, ולפגוש את דיירי החולות החמקמקים. או לפחות איזה סימן חיים בחול. זה תלוי רק בנו, אם נשכיל לשמור לדורות הבאים את מה שקיבלנו למשמורת.

* בעז שחם הוא ממרכז הזוחלים והדוחיים של החברה להגנת הטבע, המחלקה לאבולוציה, סיסטמטיקה ואקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים והמחלקה למדעי החיים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב