אותו נתניהו ואותו כישלון

ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע למועד ב' שלו כראש ממשלה מבוגר בעשר שנים, וחף מהרטוריקה המשטמתית והפלגנית שאפיינה אותו לפני עשור.

הצהרותיו ומהלכיו במהלך מערכת הבחירות ולאחריה שידרו גישה, שעיקרה היה ניסיון לעלות על סיפונו הפוליטי הן את שותפותיו הטבעיות והן את קדימה והעבודה, זאת מתוך הבנה שאנו נעים לעבר ימי משבר. משימתו לא צלחה, אלא בחלקה. דומה שאת הטון והסגנון מכתיב אביגדור ליברמן. מכל מקום, מאז כוננה ממשלתו, נתניהו נעלם ונאלם.

ההתנהלות סביב תקציב המדינה נתנה את התחושה שישראל "התברכה" בחמישה שרי אוצר: נתניהו עצמו, שר האוצר בתואר יובל שטייניץ, יו"ר ההסתדרות עופר עיני, יועצו של נתניהו אורי יוגב וראש אגף התקציבים במשרד האוצר רם בלינקוב, שהבין את המשחק ומיהר להימלט ממנו, לא הוסיפו דבר למשילותו של נתניהו, נהפוך הוא.

כמו בכהונתו הראשונה, החלשת המערכת המשפטית מוסיפה להיות יעד מבחינת ראש הממשלה. הידיים אמנם ידי יעקב נאמן, אולם הקול קולו של נתניהו. במידה רבה אנו עדים לדפוסי פעולה וחשיבה חזרתיים. המהות נותרה כשהייתה. האג'נדה לא השתנתה כלל ועיקר, אלה רק ההצהרות המחלוקתיות והמדנים הם שנתמעטו.

"חוקי המשילות" שמנוי וגמור עם נתניהו להעביר בכנסת, מרסקים את הפרלמנטריזם הישראלי, שוברים לחלוטין את חוקי המשחק והופכים את מוסד החקיקה הממשלתית לפארסה. ממשלה המחוקקת חוקים גחמניים לצרכיי שעה מפלגתיים, ללא כל הגיון וצורך ציבורי רחב ואמיתי, משדרת ההיפך ממשילות ומועכת את הממלכתיות. ההיסטוריון היווני תוקידידס כבר אמר: "ככל שספר החוקים של המדינה עבה יותר – כך היא מושחתת יותר". הזירה הנורמטיבית מתחסלת כליל ואמרתו של תוקידידס מתממשת בנו.