המשרד: המדריך המלא לעבד המודרני

בין צילום מסמכים לפינטוזים על רצח הבוס, הספיקה קורין מאייר לכתוב את "שלום לך עצלות" - המדריך המלא לעבד המודרני. אייל דץ קו לעובד

  • קורין מאייר
אייל דץ

נושא הישיבה עסק הפעם ב"מוטיבציה במקום העבודה". כשהגיע תורה של קורין מאייר לדבר, היא העזה להתוודות שהסיבה שהיא מגיעה לעבודה היא כדי להביא אוכל הביתה, לא יותר ולא פחות. "שקט מוחלט השתרר במשך 15 שניות, וכולם לבשו ארשת של אי נוחות", היא מספרת בספרה "שלום לך עצלות". בעגה השכונתית קוראים לפליטת הפה של מאייר, "טעות של בית סוהר" - הרי הכלל הראשון בארגון הוא הז'רגון - לעולם אל תסטו מהשפה הגרוטסקית של תורת הניהול ושל "התרבות הארגונית" (אחד האוקסימורונים הגדולים שיצאו מבית המדרש של "בית הספר למנהל עסקים של הרווארד", שני אולי רק לשקר של "רוח הארגון"). מבחינתו של הארגון אתם "משלבים את חזונכם האישי עם חזון הארגון", "ממצים פוטנציאל אישי וארגוני" או סתם "מתפתחים ליניארית". בטח שלא רק עובדים בשביל הכסף.

מאייר אמנם לא הצליחה (כמה מפתיע), להחזיק מעמד באותו "ארגון" (חברת החשמל הלאומית של צרפת למקרה שתהיתם), אבל לפחות יצא לה יופי של רב מכר מחוויותיה שם: ספר שחושף בדרך צינית ומלאת הומור את האמת המרה מאחורי מקומות העבודה המודרניים. לא משנה אם אתם עובדים בשלוחה של מייקרוסופט בהונדורס או במפעל לייצור מהדקי נייר בחדרה, הם תמיד שם: השפה הארגונית, יחסי הכוחות, הבוסים והבחורה המעצבנת ממשאבי אנוש שאוספת מכם את הכסף עבור מתנת יום ההולדת לבחור המוזר שאף פעם לא החלפתם איתו מילה. כולם בניו של "הארגון", נכדיו ונכדותיו של הקפיטליזם.

עבור מאייר, כתיבת הספר היתה חבל ההצלה מאותו ארגון ארור שבו עבדה. עבורכם השכירים ("בני הדמות המודרנית של העבד", כפי שמכנה אתכם מאייר) עשוי להיות הספר מדריך הישרדות להתמודדות עם תחלואי הארגון. כל זאת כמובן אם לא תסנוורו מהפיתויים שהארגון ממטיר עליכם במטרה לרפות את ידיכם, החל ממדבקות לרכב, לטיול משרדי לאילת וכלה בחשבון הוצאות - תלוי כמובן במיקומכם בהיררכיה.

עוד בוואלה!

נעליים, גאדג'טים או דברים לבית: מה הישראלים יקנו בבלאק פריידי הזה?

לכתבה המלאה

ארגון Über Alles

השאיפה של מאייר היא שתציצו פנימה ותשאלו את עצמכם את השאלות החשובות באמת: בשביל מי בכלל אתם עובדים? בשביל מה אתם עובדים? ואיך לעזאזל נכנסו מילים כמו "למקסם", ו-"למנף" ללקסיקון שלכם. אם התשובה לפחות לאחת השאלות היא "הגשמה עצמית", מצבכם רע. אם אין לכם בכלל זמן לחשוב על שאלות אלו מכיוון שבדיוק יש לכם "קרייסס" בעבודה ואתם עסוקים בלעשות "צ'קינג" של פרויקט "הניו מרג'ינג'" מצבכם רע מאוד.

מאייר רוצה ללמד אתכם להיות עצלנים. אל תתנו לתרגום הדו משמעי של שם הספר לבלבל אתכם (מעניין כמה חנויות ספרים יתבלבלו וימקמו את הספר החתרני הזה בספריית "העזרה עצמית" לצד "הסוד" ו-"מרק עוף לנשמה"). היא מבקשת שתפתחו את החלון במשרד המצומק שלכם ותתנו לעצלות להיכנס פנימה. כבר בתחילת הספר היא משגרת לעברכם טיל נ"מ – נגד מוטיבציה: "במשחק הגדול של הארגון, הוא תמיד השחקן הראשי", היא כותבת, "ואתם? אתם אינכם אלא חיילים על לוח המשחק שלו, והמשימה שמואילים להאציל עליכם היא מתנה שהארגון מעניק לכם. אומרים תודה לאדון או לגברת, מפגינים נימוס וצייתנות, לא מרימים את הקול כדי לא להפריע וממתינים בשקט לתשלום המשכורת בסוף החודש. חשבתם 'להוכיח את עצמכם', להרשים 'בהשכלה' שרכשתם, 'להיות חסרי תחליף' למעסיק שלכם? טעיתם כבר בהתחלה. אתם כאן כדי למכור את עצמכם ולייצר מכירות" (עמוד 32).

הפרמיה משתלמת?

הספר "שלום לך עצלות", אמנם נכתב בימי התפוצצות בועת הדוט.קום, אך כמובן שהוא רלוונטי לימים אלו. פרק אחר פרק, עוברת מאייר על אבני היסוד של הארגון ועושה מהן גיבץ'. היא מלגלגת על שפת הארגונים המודרנית המתובלת באנגלית ועל העובדה שלמרות ש"זה הכל כסף", אסור באמת לדבר על זה (במקום זה משתמשים במילים כמו: תקבול, תוצאה, הכנסה, פרמיה). מאייר מבכה את חיי המדף הקצרים של העובד הממוצע, ותאריך התפוגה שלו - מגיל 45 ומעלה. לטענתה מדובר באמצעי מחוכם של הארגון להרחקת מקורות המחאה: "בן החמישים גמיש פחות מעמיתו בן השלושים הדבק במשרתו הקבועה הראשונה, ושגורמים לו לחשוב שנפל בחלקו מזל גדול ששומרים לו מקום בליהוק הגדול של העסק". היא סורקת את מגוון הטיפוסים המרכיבים את הארגון:המנהל הרדוד חסר החוליות שבחיים לא קרא ספר, המהנדס ("הארגון לא אוהב את אלה המכונים בתיעוב 'הספרותיים'. אלה 'לא יודעים לעשות כלום' והם 'חולמים'. לעומתם המהנדס יודע לעשות דברים, הוא למד מתמטיקה"), המאמן האישי ("טפיל המוצץ את כספו של הארגון") והעובדים ("אפסים, כנועים ובטלנים").

מול כל אלו מבקשת מכם מאייר לנקוט "פרזיטיות דיסקרטית אך לא מתפשרת". היא אמנם דוגלת בטקטיקה של "אי פעולה" שהיתה גורמת אפילו למהטמה גאנדי להחוויר, אבל לפחות בפרק השני היא חושפת ספק פנטזיה ספק הלצה שהתעוררה בה בכל פעם שהיא השתתפה בעוד ישיבה משעממת – לחטוף את המנכ"ל ולכרות את ראשו. (צחוק הגורל, חמש שנים לאחר כתיבת הספר, בימי המשבר הכלכלי, יהפוך אקט חטיפת המנהלים לטרנד של ממש בצרפת). מאייר לא מסתפקת בהסתה לרצח, ומנפקת בסוף הספר מספר עצות בסגנון "איך לא לעשות כלום ועדיין לשמור על מקום עבודתכם", כשמעל הכל עומד כלל הברזל מספר אחת של השכיר בן ימינו, עצה שתעמוד תמיד במבחן הזמן, אפילו בעידן הסופר טכנולוגי שבו אנו חיים: "לעולם אל תצא למסדרון בלי שתהיה תקועה לך איזו תיקייה תחת זרועך".

"שלום לך עצלות" / הוצאת בבל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully