ניפגש כידידים

נכון שיש אנשים שחולים בסרטן, ויש רעבים, ויש קשישים שאין להם איש בעולם (למרות שיש להם משפחה), ויש תינוקות שהוריהם נטשו אותם בבית החולים. ובכל זאת, יום נוראי בעבודה יכול לגרום לך להרגיש כאילו אלוהים קם לתחייה רק בשביל להתעלל בך. ולא מספיק שעברו עליך 12 שעות של כאב ראש ובחילה קיומית, גם ברור שמחר יהיה אותו דבר.

חבל שכל סוף הוא התחלה. בתום יום עבודה כזה מגיעים סוף סוף הביתה, הדירה מבולגנת והמקרר מפוצץ רק בדברים שפג תוקפם והדואר מלא בהודעות שניות על דוחות חניה שלא שולמו. פתאום צצים לזיכרון כל המיילים שבאמת תכננת להשיב להם מיידית אבל זה לא קרה, והאנשים שנכוו בגללך רק כי "עובר עליך יום זוועה", ועוד מטרדים שברור ששגם בשינה לא יתנו מנוחה.

אבל בין לבין – רגע אחרי פתיחת דלת הדירה ולפני החלק השני, הקצר, האחרון והטורדני לא פחות של היום – מיה וגונזי עורכים קבלת פנים. שניהם מחכים ליד הדלת עוד לפני הישמע סיבוב המפתח. כשהדלת נפתחת מיה מתרגשת באלגנטיות, וגונזי הקטן מכשכש בכל הגוף (לא רק בזנב). אז אפשר להתיישב ולחבק את מיה. גונז, אחרי כמה קפיצות וליקוקים מבין שעוד לא הגיע זמנו והולך ללעוס נעל.

אחרי שהשמנמונת הבלונדינית קיבלה ונתנה את מנת האהבה הנדרשת והולכת לנמנם, הגונז בא. בעדינות הוא מלווה אותך לכל מקום בבית, מבקש ליטוף אבל לא מציק, רק מראה שהוא כאן, יושב ומביט. במקלחת, ליד הארון כשמתלבשים, לצד הספה כשמתיישבים – הוא שם, הוא התגעגע, אוהב וגם רוצה חיבוק. והוא מקבל אחד ארוך במיוחד, כמו שהוא אוהב. שניהם אוהבים, לא מבקרים ולא שופטים, לא אכפת להם מכל הדברים שבעינייך הם סוף העולם. והם תמיד שם, מוכנים למתן ומתן ללא תנאים מוקדמים.

פתאום החיים לא כל כך גרועים. ופתאום מחשבות מעיקות נדחקות ונעלמות לטובת מי שאוהבים ומקבלים אותך תמיד – גם אחרי יום שרבי ומגעיל במשרד. ופתאום כולם רגועים, גם אם רק לכמה שעות, בזכות שני המחבקים האלה. וככה חיים להם באושר יחסי, שני כלבים עם שני אנשים בדירה אחת קטנה.