הארועים באירן מהווים נקודת מפנה במזרח התיכון, גם אם הם לא יסתיימו במהפכה או בשינוי המשטר. יחד עם תוצאות הבחירות בלבנון, ההפגנות והמחאה מלמדים שעוצמת הגוש הרדיקלי באזור באופן כללי, וזו של השיעים באופן פרטי, מוגבלת. גם אם משטר אחמדינג'ד יעמוד על כנו, הוא לא יוכל להמשיך ולהפגין חזות של לגיטימציה ואחדות שורה. אין ספק שהאירועים באירן מלמדים על עצמת ההתנגדות הפנימית למדיניות האגרסיבית של המשטר. לכך יהיו השלכות על ההתנהגות המדינית של אירן בעתיד מחד, ועל מעצמות המערב שיחפשו מסילות לגורמים היותר מתונים בתוך אירן מאידך.
הפירוד בין הגורמים השמרנים והרפורמיסטים בתוך אירן יחליש את יכולתה לנהל מדיניות חוץ תקיפה, כפי שאפיין אותה בשנים האחרונות. גם אם המשטר ימשיך לאמץ רטוריקה אגרסיבית כדי לחפות על היעדר הלגיטימציה הפנימית, אין ספק שדימויו נפגע קשה מהבחינה הבינלאומית.
השלכות האירועים על המערכת המזרח תיכונית הן רבות. בשנים האחרונות אירן נתפשה במערב כסיבה העיקרית לחוסר היציבות באזור, וזאת בשל פרויקט הנשק הגרעיני ותמיכתה הצבאית והכספית בגורמים הרדיקליים באזור: סוריה, חיזבאללה, חמאס ואולי אף אל-קאעדה. קרוב לוודאי שהתקשורת המערבית ייחסה לאירן יותר ממה שהיא עשתה באמת, בדומה לתהליך הדמוניזציה שנעשה לנאצר ולמנהיגים ערביים אחרים, וכך העצימה עוד יותר את דימויה השלילי.
ללמוד מאבא אבן
בעקבות ההצהרות המתלהמות וההתמקדות התקשורתית הטבעית בתופעות אלה, נוצרה תחושה כי סדר היום האזורי נקבע על ידי הגורמים הרדיקליים, וכי הגורמים המתונים (מצרים, ערב הסעודית והמפרציות, ירדן ועוד) נמצאים במגננה. העובדה שהגורמים המתונים, ברובם, לא יכלו לראות בארצות הברית של בוש עוגן מעצמתי, החלישה אותם. יתרה מזו, עליית השיעים בעירק, שנעשתה בסיוע אמריקני, חיזקה באורח פרדוקסלי את אירן, כיון שזו נותרה המעצמה היחידה באזור המפרץ. הדבר גם חיזק את מעמד השיעים, עד כדי חששות מהקמתו של "סהר שיעי" במזרח התיכון. המדיניות החדשה של ארה"ב, כפי שבאה לידי ביטוי בנאום אובמה בקהיר, מאפשרת לגורמים מתונים בעולם הערבי "להתחבר" למדיניות זו, ללא חשש שיואשמו בברית עם "האימפריאליזם" המערבי.
מזדמנת לה כאן שעת כושר היסטורית, שיכולה לקדם את תהליך המדיני בין ישראל ושכנותיה. היחלשותה של איראן עשויה להשפיע בזירה הסורית ובזירה הפלסטינית. ההתרחשויות הללו מעמידות אתגר עצום בפני ממשלת נתניהו, ממשלת ימין שעדיין שבויה בסיסמאות ישנות. היחלשות אפשרית של איראן אף מציבה סימן שאלה גדול סביב התיאוריה הישראלית והמערבית, שאיראן מהווה את הסכנה הגדולה ביותר על סדר היום העולמי.
לצערנו הרב, בעבר ממשלות ישראל לא ידעו לקרוא את השינויים המתחוללים במפה המדינית האזורית, ולקבל החלטות בהתאם. כך היה למשל עם יוזמת השלום הערבית, ששיקפה שינוי חשוב בעולם הערבי אולם זכתה להתעלמות מצד ישראל. ישראל יכולה לנצל את השינויים שמתחוללים כעת לתועלתה. אם נאומו של נתניהו משקף את המדיניות של הממשלה, הרי אין בה כדי להוות "יריית פתיחה" לדיאלוג ישראלי-ערבי רציני. לשם כך דרושה מדיניות אמיצה הרואה נכוחה את האתגרים אך גם את ההזדמנויות. אנחנו אוהבים תמיד לצטט את אבא אבן, שאמר כי הפלסטינים לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות. האם פעם חשבנו כי אמירה זו מתאימה גם לנו?
* הכותב הוא ראש החוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים.