(צילום: אודי קורן)
אפשר לשמוע אותם צווחים בשעות בין הערביים לפני הכינוס לשינה, כנראה מן קריאה שכזו הקוראת לכולם להתכנס אחרי "יום עבודה מפרך" כדי למצוא מקום להעביר בו את הלילה. נורא קשה להבחין בהם על העץ מכוון שהם ירוקים - צבע שמסווה אותם מפני טורפים כמו הבז המצוי. אך הצווחות מחרישות האוזניים מסגירות את מיקומם.
ראיתי אותם לראשונה לפני כעשור כשהתגוררתי בכפר סירקין, ישוב הנמצא מזרחית לפ"ת, ותמיד הוקסמתי מהמראה האקזוטי שלהם. שלושה זוגות דררה הובאו לארץ בשנת 1962, לחיים בשבי. זוג אחד ברח מתל אביב, וכל הדררות בטבע בארץ הם בעצם צאצאים של אותו זוג, ושל זוגות אחרים שהובאו לארץ וברחו. אבל, הם כבר לא עולים חדשים. לדעתי היום הם מרגישים מאוד בבית, אפילו יותר מהדוכיפת שהיא הציפור הלאומית שלנו הנחבאת אל הכלים וניתן לראותה רק בחטף בשעות הבוקר המוקדמות.
מוצאו של הדררה הוא מהמזרח הרחוק באסיה, שם ניתן לראות אותם בבורמה, תאילנד והודו. כיום הם שוכנים במגוון ארצות ביבשת אפריקה כמו מרוקו, אלג'יר, גינאה ועוד. גודלה של הדררה יכול להגיע עד 40 ס"מ, ותוחלת החיים שלה נעה בין 10 שנים אם הם גודלו בשבי, ועד 20 שנה אם הם חיים בטבע. לזכרים הבוגרים יש טבעת על הצוואר שמורכבת משני צבעים - שחור וורוד ולכן קל יותר להבחין בין המינים. להבדיל משאר התוכים כמו ג'אקו וקקאדו שקביעת המין של התוכי מצריכה בדיקת דם אצל ווטרינר.
