מימון טרור בחסות בג"ץ

השופט רוברט ג'קסון, אולי גדול השופטים האמריקנים במאה ה-20, אמר: "איננו הערכאה האחרונה כי אנו לא שוגים לעולם, אך איננו שוגים לעולם כיוון שאנו הערכאה האחרונה|. נזכרתי באמירה הזאת של ג'קסון כאשר קראתי השבוע את פסק הדין של בג"ץ המכשיר העברות כספים לעזה. בג"ץ צודק תמיד, כי אין אחריו ולא כלום, אך ספק רב אם פסיקותיו היו עומדים במבחן הביקורת, לו הייתה האפשרות להעמידם למבחן כזה.

חוק איסור מימון טרור אוסר להעביר רכוש לארגון טרור. ישראל מעבירה רכוש לארגון טרור. משאיות עמוסות מזומנים עושות את דרכן מערי יהודה ושומרון, חוצות את ישראל ברשות ובסמכות ופורקות את מטענן ברשות הטרור שבעזה. המזומנים שמביאות המשאיות מזינים את רשות הטרור, מאפשרים לכלכלה העזתית להתקיים ולשלטון החמאס לשרוד. נכון, ישראל משמשת כאן רק כבלדר. ספק אם נשמע הטענה "רק הייתי בלדר" מפי סוחר סמים קטן. דינו של מממן טרור אינו צריך להיות שונה.

חוק איסור טרור מאפשר לממן טרור, ובלבד שהדבר נעשה לפי אישור שניתן על-ידי שר האוצר בהתייעצות עם שר הביטחון ושר לביטחון פנים. בית המשפט העליון התבקש לשים קץ לזרם המזומנים לעזה, למצער כל עוד אין בידיה אישור מתאים לפי חוק.

על עתירת הפורום המשפטי למען ארץ-ישראל השיב בית המשפט העליון השיב בשניים. ראשית, במימון טרור העיקר הכוונה. החוק "ביקש לתפוס ברשתו פעולות רכושיות המתבצעות במטרה לתמוך ולחזק את הטרור ואת ארגוני הטרור" וכיוון שברור שאין זו כוונת הממשלה, אין החוק נועד לחול עליה. שנית, מדובר בעניין מדיני שאין דרכו להתערב בו.

הנימוק הראשון של בית המשפט הנו יותר מתמוה. המשפט הפלילי שואל האם מבצע העבירה היה מודע לטיב מעשיו ולתוצאותיהם האפשריות. המטרה של מבצע העבירה בדרך כלל אינה ממין העניין, אלא אם החוק קובע אחרת. חוק איסור מימון טרור מסתפק במודעות לכך שהכסף עלול להגיע לארגון טרור. קריאתה של המטרה לתמוך ולחזק את ארגון הטרור בתוך החוק האוסר על העברתו של כל רכוש לארגון טרור ודאי תשמח את השייח ראיד סלאח, אך ספק אם היא עולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם תכליתו. הטענה "העיקר הכוונה" כאשר דיני העונשין מסתפקים במודעות וכאשר בעבירות הדורשות כוונה מיוחדת, בתי המשפט עושים מאמצים להרחיב את מושג הכוונה ולמצוא לו תחליפים כדי להרשיע, לוקה בחוסר יושר אינטלקטואלי. זה כמו לירות חץ ולצייר את המטרה סביב נקודת הפגיעה.

בנימוק השני של בית המשפט יש הרבה יותר ממש. אכן, ברוב מדינות עולם, אין דרכו של בית המשפט להתערב בעניינים מדיניים. רק בישראל בית המשפט לוקה בשכחה סלקטיבית. הוא שוכח את העיקרון הזה כשנוח לו ונזכר בו כשמונחת לפניו עתירה שאינה נוחה לו. אם בית המשפט נכון לפקח מקרוב על כמות הדלק והחשמל שקוצבת הממשלה לתושבי עזה, אין שום סיבה שבית המשפט יעצום את עיניו לנוכח האפשרות שהכסף המועבר באמצעות ישראל יממן את הקסאמים הנורים לשדרות.

אכן, עקביות ויושר אינטלקטואלי אינם ממאפייני בג"ץ. הדרך לתיקון המצב עוברת בוועדה לבחירת שופטים – לתשומת לב חברי הוועדה החדשים.


עו"ד יצחק בם הוא בא כוח הפורום המשפטי למען ארץ ישראל