וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שמור על נתק, אחי

שאול ביבי

23.6.2009 / 5:19

ביום שבו מיכל ניב התאבדה פגש שאול ביבי את השטן בעל לב הזהב. שנים אחרי, תחת השפעה של גז צחוק הוא פגש בו שוב. עוד סיפור בסדרה "מעבר לאיילון"

בפעם האחרונה שנפגשנו, מחוץ לשער הברזל של מועדון הטוויילו בניו יורק, על המדרכה המושלגת בינואר 2000, אפילו לא נפרדנו לשלום. אני בדיוק ביקשתי לחזור ולאסוף את מעילי מהמלתחה, סימנתי בידי לשטן בעל לב הזהב ולרעייתו ההרה פטימה שימתינו לי ומששבתי, הם לא היו שם. אור הצהריים הבהיר שפגשתי לאחר כ-12 שעות של חשיכה, והשקט מסביב, הניחו את דעתי: עוד נשוב להיפגש. ככה זה במסיבות הללו מסביב לעולם; "שמור על נתק, אחי". עוד באותו יום ארזתי נעליים חדשות לעינת ובובות וצעצועים לבתי זהר וטסתי חזרה לתל אביב, כשאני צופן בלבי בשורה.

כתשע שנים קודם, פגשתי את השטן במתכונתו היותר ידועה, למרגלות גבעת וולפסון, כשחבריי ואני חגגנו בדירת רווקים את סיום מלחמת המפרץ הראשונה, בתום 40 יום, 40 לילה ול"ט טילי סקאד. בלילה השני למלחמה התרסק מטח של כמה סקאדים על שכונת עזרא שמעבר לרח' דרך לוד, וסבי וסבתי רעדו והקיאו מאחורי מסיכות האב"כ; וביום השלישי למלחמה, בוקר שבת, הטיל כבר היה קרוב יותר: סחבתי את סבי מתפילת שחרית בבית הכנסת הסמוך, מיהרתי הביתה, וכשבדיוק צפינו בטיל מטרטר ונופל כ-20 מ' מאיתנו על בית דני, עפנו שלושתנו עם הבית. כך שלחגיגת הסיום עם חבריי, שנפלה על ערב פורים, הייתה משמעות רבה עבורי. הם הורידו באנגים בלי סוף ואני, כהרגלי ברגעים כאלה, ישבתי לקרוא. אך חרדה שהציקה הבריחה אותי החוצה, בתקווה לשאוף אוויר צלול יותר. המראה היה מחלחל: למרות השעה המאוחרת, הרחוב הישן היה מואר באור חלבי ואריה בעל כנפי נשר עט לעברי וגער בפניי גערה גדולה. ידעתי שחיי השתנו באחת, יותר נכון לומר הרגשתי זאת. נפשי נמלטה, חשתי חלול ומופקר.

בלי להיפרד מחבריי, יצאתי לשוטט ברחובות העיר, לכיוון הים. כשגיליתי כי היה זה ירח מלא של י"ד באדר ששטף באורו את הכבישים, נרגעתי מעט, אך מראה האריה-נשר המשיך להחריד אותי, וחשתי כי עורי מתפורר מפחד ואת ברכיי כושלות. מהבתים ומהמועדונים יצאו ונכנסו חוגגים, אך אוויר הלילה היה ריק מכל ממשות ומאיים, ואני יצאתי לדרך אפילה, שנמשכה שנים. על כן שמחתי מאוד לפגוש, שנים מאוחר יותר, את השטן ורעייתו במועדון הטוויילו.

המרתף הכי אפל בניו יורק

כשלחץ את ידי ברכות והציג עצמו כ"שטן האדום" נרתעתי, אך משנגלו לי לב הזהב שלו והחמלה שנשאה ברחמה פטימה רעייתו, חשתי כאמור שזכיתי בבשורה חדשה. זה היה ביום שמיכל ניב התאבדה בתלייה בתל אביב. זאביק חברי ואני קיבלנו את ההודעה הקשה בטלפון ומיהרנו למרתף האפל ביותר בניו יורק: אלפי הומואים חשופי גוף שנעו באיטיות, טראנסוורטיטים מעוותים בגובה שני מ' ומעלה ומוזיקת האוס ניו יורקי מורבידי של ג'וניור ואסקז. חשק לרקוד לא היה לי ושקעתי במרה בלאונג' גדול, עד שפגשתי בשטן האדום.

השיחה הנעימה צלחה את השעות. הוא נולד כאנדרוגינוס בכפר במזרח טורקיה, הגיע בילדותו לאיסטנבול, שימש כנער-נערת שעשועים במועדוני לילה, עד שחסך מספיק כסף, טס לניו יורק עם נערתו והגשים חלום. הוא עבד כסוכן נסיעות, נהנה מחסינות של פליט, נשא את פטימה ועיבר אותה. הטוויילו היה המועדון החביב עליהם, שם חשו כי אינם מאיימים על אף אחד. הוא סיפר על ילדותו, על שהופקר בעיר בגדולה, על ההתעללויות שעבר, על החסד ששמר לבני האדם שהתאכזרו אליו, על המפגש עם פטימה, שעבדה כשוליית קוסם, על האהבה הגדולה שניצתה, על העובר שהכה בבטנה. האוזניים המחודדות שלו, כך טען, הן טבעיות, ומהשחור שמשח בו את עיניו זלגו דמעות אפורות כשביקשתי לקרוא לו "השטן בעל לב הזהב".

מאז לא נפגשנו, בוודאי לא במצב הצבירה שראיתי אותו בני יורק. הגעתי לעוד כמה מסיבות אפלות בעולם, להרבה מסיבות בארץ, ניסיתי שיקויים וקוקטיילים שונים של סמים, הפכתי לדרקון בשריון של קשקשי כסף, לעפיפון בלי חוט, אך את השטן With The Golden Heart טרם פגשתי. הסתובבתי בין קהלים רבים, מחופשים וחשופים, ובכל פעם שחשבתי שהנה, ונגעתי בכתפו ועצמתי עיניים בתקווה, היו פונים אליי ראש מפלצתי וכעור שנהם כלפיי או רק פנים תמימות. במקרה הרע הייתי נבהל לרגע קצר או לשעה ארוכה, וחוזר לביתי מותש ומאוכזב. עד שבוקר אחד, בעודי מוטל על המזח בנמל תל אביב הישן, אחרי ששאפתי עשרות בלוני ניתרוקס - ומאחורי מסך ענק של קולות שבר ויגון ומבעד לשדות אינסופיים של איקסים תלת ממדיים ממתכת קובלט - הבחנתי באצבעות רגליים מרשימות בגודלן. הרמתי מעט את ראשי, ולא הצלחתי לשער את גודלו של הגוף העצום.
המשך יבוא.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully