כחו"ל אשר על שפת הים

הגעגועים לחוף הים התל אביבי הביאו את יונתן שגיב לסנטרל פארק בניו יורק, שכוסה בחול, אמיר פיי גוטמן, התקווה 6 והפגנה פרו פלסטינית

יונתן שגיב

מסכנים תושבי ניו יורק. או אולי לפחות בפרספקטיבה ים תיכונית, מסכנים הם. נכון, בסך הכול אפשר לפרגן להם. אין מה להגיד, עירם חביבה למדי. מיליוני אנשים מכל הצבעים יש? אלפי מסעדות מכל הסוגים יש? יש. תנועה, מסיבות, תיאטראות, מוזיאונים, הופעות, תערוכות אופנה ושופינג, שופינג ואז עוד קצת שופינג יש? יש. אבל מה אין? ים. זה מה שאין.

מיעוטם של הניו יורקרים עוד מעזים לומר בהכחשה עצמית עמוקה כי יש להם ים. בטח יש לכם ים, רק צריך לנסוע אליו שעה וחצי בסאבווי מטונף. על חווית ההליכה עם המגבת ביד, לא שמעו המעפנים מעולם. במקום זאת, הם הולכים לפארק. מרבצי דשא ירוקים, פסטרוליים ומחוסרי מים - זה פתרונם. יוצאת השמש, נוסעים לסנטרל פארק, נשארים בבגדי הים, מיטגנים בשמש ומזיעים כחזירים. מה עושים עם הזיעה? מסתפקים ברחצת הצוואר בברזייה או נוסעים הביתה מסריחים. כמו שאמרנו, נחמדה העיר ושפע יש ויש, אבל לעומת תל אביב, באמנות הקיץ אין לה ולו שמץ של מושג. השנה התמזל מזלם של הניו יורקרים המסכנים. לכבוד חגיגות מאה שנה לתל אביב, החליטה העיר לפרגן לאחותה האומללה והקימה עבורה ליום אחד חוף ים מלאכותי באמצע הסנטרל פארק.

אם יש אלוהים, הוא כנראה עובד בהסברה הישראלית. כבר שבוע וחצי יורד בניו יורק גשם שפסק אתמול ביום ראשון בשעה עשר, בדיוק שעה אחת לפני תחילת יום החוף. עם תחילת החגיגות שכללו את הנחייתם של אמיר פיי גוטמן וסיון קליין, הופעות מטעם FLOW והתקווה 6 והרקדה (וכן המילה המדויקת היא הרקדה) של הדר מארקס מגלגלצ, יצאה השמש והישראלים נהרו לחוף הים מחוסר הים מאושרים ומצחקקים. כל מה שהיה חסר היה איזה עודד מנשה שיצרח לכולם "קיץ על החוף על החוף על הקיץ". לא נורא. במקום מנשה, קיבלו החוגגים את אחת ההופעות היותר מוזרות שנראו בניו יורק שכללה את פיי גוטמן עם בלורית ג'ל וגופייה מזייף שירי משינה תוך כדי התחרמנות מעונטזת עם המצלמה ולצידו מרקדות שתי שרלילות עם ביקיני משולש וקטנטן.

איפה הבבונים עם המטקות

על ההפקה והארגון יש לומר שאפו. הזוי עד כמה שהרעיון נשמע, יש לומר שהוא עבד. מתחת לכיפת אבן מרשימה בין עצים ורחבות אבן מפוסלות, נשפכו להם עשרות טונות של חול ים ליצירת רחבה מתוקתקת שכללה שמשיות, מטקות, לוחות שש בש וכדורי ים. הילדים שחקו בחול, ההורים פטפטו, ומי שבאמצע רקד והתמנגל. התקווה 6 עם הרגאיי הדו-לשוני שלהם התגלו כבחירה טובה שהקפיצה גם את עם ישראל וגם את לבנבני יהדות אמריקה שהרימו ידיים בגאווה. האמת שהיה כה מנומס, נעים ומאורגן היטב שלשנייה תהית האם באמת בחוף בישראל עסקינן. איפה המציל החברמן והחרמן שיציק לחברה? איפה זוג הבבונים שישחקו לך מטקות על המוח? מה קרה לצפירות המכוניות המטרידות את שלוות חוף גאולה ואחיו לרצועה?

אין מה לומר, מדובר היה בירייה שיווקית ישירה ומרשימה. אם תכננו משרד החוץ ומשרד התיירות לבנות מחדש את תדמיתה של ישראל דרך הדגשתה של תל אביב כעיר חוף קלילה, זורמת ועכשווית, מטרתם הוגשמה במלואה על ידי מנהלת חגיגות המאה שהרימה את המיזם. אפילו אפשר לפרגן ולומר שההרגשה החברותית והחמימה של האירוע חיקתה בהצלחה את האינטימיות התל אביבית אליה ישראלים בניכר מתגעגעים במיוחד. ייבוא האווירה הישראלית היה כה מוצלח עד שהביא עימו לפארק ניחוח ישראלי נוסף אותו אולי המארגנים דווקא שאפו לטשטש. וכך בעוד אמיר פיי גוטמן, שגיבורו הוא אריאל שרון, שר מכל השירים בעולם דווקא את "אין מקום אחר" ואת "אין לי ארץ אחרת" בביצועי דאנס מצועצעים ובנענועי ישבן מרשימים, התגודדו מחוץ לאירוע מפגינים פלסטיניים וישראליים שהחזיקו שלטים על פשעי הכיבוש. ולרגע אחד קיבלת את התמונה המלאה של חוף הים בתל אביב. אתה שוכב על המגבת בשמש היוקדת, מתהפך על הבטן לשיזוף גבי ומעליך מטוסים שחוזרים הביתה מעזה או לבנון.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully