הבעיות של ישראל לא נעלמו

כשיתפזר עשן פסטיבל דודו טופז ויימוג ערפל ההפגנות הסוערות באיראן, נתעורר מחדש למציאות המזרח תיכונית שאנחנו כה מיטיבים להדחיק. אז נגלה שהחיזבאללה לא באמת מובס, שבלבנון לא התרחשה מהפכה רפורמית בבחירות ושהחמאס לא הוכה נחרצות בעופרת יצוקה. נאומו של אובמה בקהיר ושל נתניהו בבר-אילן השכיחו מאיתנו, שהחיזבאללה לכאורה הפסיד בבחירות בלבנון, אבל בעצם הגדיל את כוחו של הגוש הפרו-סורי בפרלמנט הלבנוני, ושהחמאס זוקף את ראשו כתינוק הנחוש בדעתו להמשיך ללכת, וממשיך להכות.

בישראל לא משקיעים מאמץ בנסיון להבין את התהליכים הסמוכים לגבולותינו. כמו תמיד, אנחנו מעדיפים לחיות את חוויות המרחב הגלובאלי, התורם לתחושת השותפות הבינלאומית.

האם מישהו עצר לרגע לבחון מה המשמעות של תוצאות הבחירות באיראן על החיזבאללה והחמאס? האם יתכן כי בעקבות הלחץ המערבי על איראן וההפגנות בחוצות טהרן, יופעלו סוכני החוץ האיראנים וימשכו את האש לגזרה אחרת? תארו לעצמכם מה היה קורה אילו הצליחו שליחי השטן האיראני ברצועת עזה לממש את ה"מגה סוסי" – פיגוע שאמור היה לצאת לפועל לפני שבועיים. איך הייתה ישראל נאלצת להגיב לחדירה ליישוב או למחנה, או חס וחלילה לפיגוע שהיה גורם למספר הרוגים גדול, ואולי אפילו בני ערובה או חטופים?

גלעד שליט עדיין כלוא במרתפי החמאס, ואפילו חופן בוטנים אמריקניות לא הצליחו לשכנע את שוביו להעביר לנו עדות ממשית על מצבו. המצרים, הלומי חנפנות יאנקית טיפוסית, מאמינים שהליקוק האמריקני לחילונים המוסלמים יצליחו להוריד את מפלס המוטיבציה האסלאמית הקיצונית, וימנע את המשך ההברחות ופיתוח עיר המנהרות ברפיח. על נאיביות שכזו היו עוצרים אותנו בש.ג. בעבר הלא רחוק. התמימות כמו הטיפשות, היא מחלה חשוכת מרפא, היא עיוורון המוליך בשכנוע עצמי בצדקת הדרך המובילה ישירות לתהום. סדנת השתיקה ורפיון השכל בה נמצאת המנהיגות הישראלית מרחיקה מאיתנו את האפשרות להגיע להסכם לשכנות טובה.

שתיים או שלוש מדינות לשניים או שלושה עמים לא יכול להיות פתרון כפוי, זה חייב להיות תהליך נשלט ומובל על ידנו. אין לנו את הפריבילגיה להיגרר לתוכו, זהו תהליך ללא מועד ב'. בהנחה כי נשארו לנו עדיין כמה מנהיגים שלא שקעו בביצת התמימות, לא נשאר לנו אלא להתכונן ולהקדים תרופה לנאיביות.

הפרדה בין שני העמים, הישראלי והפלסטיני, ויצירת תשתית להסכם שלום עם לבנון יכול לבוא רק מתוך יוזמה ועוצמה שלנו. אם לא נדע ונשכיל להכריע את החמאס, וליצור מצב בו הוא יצא נשכר רק ליד שולחן המשא ומתן, נאלץ להמשיך לצחצח את חרבותינו ולחדד את חניתותינו שנים רבות מדי. הגיע העת להכין את יצועם של החולמים ולהעיר אותם כשתאיר פה שמש של הזדמנות, ולא ריח האשליות. מי שהולך לישון עם תוכנית מובראק החדשה, שלא יתפלא אם יתעורר עם שלטון חמאס בגדה. חלון ההזדמנויות, לשליטה בגורלנו וליכולתנו לקבוע את גבולותינו ברי ההגנה הטובה ביותר לנו, הולך ונסגר. כשלון אמריקני במאמציו להקטין את השפעתו של העולם האסלאמי הקיצוני, ויציאה עם הזנב בין הרגליים מעיראק, ישאירו אותנו כסירה ללא שליטה הנתונה לחסדי הגלים. זהו זמן המעשים והיוזמה, גם אם לא פופולאריים, לתת לעצמנו סיכוי לעתיד, לקיום ארוך טווח בביטחון ובשכנות טובה עם אויבנו.

חשיבה חיובית אינה בהכרח חשיבה הכורכת ויתורים ופשרות עם שלום. ההסכמים הטובים ביותר נחתמו רק לאחר שהיה ברור לאחד הצדדים כי הוא לא יצליח למחוק את זכות קיומו של הצד האחר. עדיפה לנו מדינת חמאס נשלטת ברצועת עזה ומדינה פלסטינית בגדה מאשר חמאסטן פורע בשניהם.