אז מה ההבדל בין אובמה לאחמדינג'ד?

לפני כניסת ברק אובמה לתפקיד נשיא ארצות הברית, האתגר הקשה ביותר שעמד בפניו, בבית ובחוץ, היה המשבר הכלכלי. אובמה החל את כהונתו כשהדבר היחיד שעמד לנגד עיניו היא הכלכלה, ששקעה לשפל החמור ביותר מאז המשבר הגדול של 1929. ובאמת, איש לא שיער שזמן קצר לאחר 100 הימים הראשונים של כהונתו - תקופה הנחשבת למשמעותית ביותר בחיי נשיא אמריקאי - ייתקל אובמה באתגר חמור פי כמה ובתחום שהיה בטוח כי מדיניותו היא זו שתביא לשינוי מבורך, ואולי אף לשלום באזור הרגיש ביותר בעולם - אירן.

בניגוד למבצע עופרת יצוקה בעזה, שנערך לפני שאובמה נכנס לתפקיד באופן רשמי ובחר לשמור על שתיקה מתוך כבוד לנשיא המכהן, הפעם אין לאובמה תירוץ ראוי לתגובתו הפושרת למהומות הפוקדות את אירן מזה למעלה משבוע. למעט כמה הצהרות כלליות, בסגנון "הממשל האמריקאי מודאג מהמצב באירן וממשיך לעקוב אחריו מקרוב". אובמה הסכים רק לומר ש"העם האירני הוא זה שצריך לבחור את מנהיגיו", ואין להתערב בענייניה הפנימיים של הרפובליקה האיסלמית. ניתן להגיד שנשיא ארה"ב קובע לעת עתה את הטון גם בקרב בעלות בריתו, כגון בריטניה, השומרות על פרופיל נמוך נוכח האלימות השוררת ברחובות טהרן מאז הבחירות לנשיאות ב-12 ביוני.

לדברי שר החוץ הבריטי דיוויד מיליבנד, אירן טעתה כשהאשימה מדינות אחרות בכך שלקחו חלק במהומות האלימות שפרצו במדינה, בעקבות פרסום תוצאות הבחירות. "אני דוחה על הסף את הרעיון שהמפגינים באירן נשלטים על ידי מדינות זרות, אמר מיליבנד והוסיף: "בריטניה סבורה כי העם האירני הוא שצריך לבחור את ממשלתו". ובתוך כך, נשיא אירן מחמוד אחמדינג'ד קרא היום לארה"ב ולבריטניה להפסיק להתערב בענייניה הפנימיים של ארצו. מוקדם יותר קרא יו"ר הפרלמנט האירני עלי לריג'אני לשקול מחדש את היחסים של טהרן עם בריטניה, צרפת וגרמניה, בעקבות ההצהרות "המבישות" שפרסמו בנוגע לבחירות באירן. גם שר החוץ האירני מנושהר מותקי האשים את בריטניה בהפגנות הרפורמיסטים באירן.

ארה"ב ובעלות בריתה עומדות בפני כמה החלטות קשות כשמדובר באירן. הן אינן רוצות לתת למשטר האירני תירוץ להאשים את המערב בסערה הפוליטית והחברתית, כפי שהוא נחוש בדעתו לעשות ולמעשה, כבר עשה. במערב משוכנעים כי תוצאות הבחירות באירן זויפו, אך סביר להניח שהמשטר לא יחזיר את הגלגל לאחור. לכן צריך להתרגל לעובדה שאחמדינג'ד יישאר נשיא אירן, ויש למצוא דרך כלשהי לנהל איתו איזשהו דיאלוג.

כמובן, שדיאלוג זה הינו קריטי על רקע תוכנית הגרעין האירנית. איום גרעיני מצד אירן נתפס כיום בעיני פרשנים, מומחים ופוליטיקאים רבים בארץ ובעולם כאיום הרציני ביותר (יחד עם צפון קוריאה והטליבן). מחאת העם האירני, רצונו ברפורמה, בחירות גדולה יותר ודמוקרטיה בריאה יותר - כל זה טוב ויפה אולי בשיעור מבוא במדעי המדינה או היסטוריה כללית. כרגע, מה שמעניין את המנהיגים היא סוגיית הגרעין והאם ההנהגה באירן מוכנה לדון בה.

נשאלת השאלה האם הצבת הסוגיה האירנית בראש סדר היום המדיני הגלובלי היא אינה התחמקות גרידא מפני נקיטת עמדה אל מול דיכוי כה אכזרי של זכויות אדם? האם הממשל האמריקאי והעולם כולו עומדים לאכזב את מיליוני האירנים שלא הצביעו בעבור אחמדינג'ד אך קולם אבד? האם האג'נדה הפוליטית תדרוס שוב חיי אדם?

בכירים בממשל האמריקאי דואגים להדגיש כי האסטרטגיה של אובמה - מסרי שלום ופיוס למשטר הנוקשה של אחמדינג'ד - לא נכשלה עדיין, מאחר שאחמדינג'ד הוא עדיין הנשיא. הממשל האמריקאי דבק בהחלטתו לפתוח בדיאלוג עם אירן, גם אם הצד השני אינו מראה כל נכונות לשתף פעולה. דוגמה טרייה לחוסר הרצון והעקשנות של המשטר האירני להמשיך במדיניות המתלהמת, ניתן ללמוד מדיווח סוכנות הידיעות האירנית שחיל האוויר מתכונן לערוך תרגיל במפרץ הפרסי, על מנת להגביר את יכולתו המבצעית. האם באמת אין למנהיגים האירניים משהו טוב יותר להתעסק בו מאשר הפגנת כוח צבאית שמטרתה לשלוח את אותו מסר לוחמני לישראל ולארה"ב?

אובמה נחוש בדעתו להיות הנשיא שחידש את היחסים בין ארה"ב לאירן לאחר שלושים שנות עוינות ולהיות זה שישחרר את העולם מהאיום הגרעיני המרחף. אפשר ומסיבה זו הוא מתעלם ממצוקת העם האירני, הקורא לעולם כולו לסייע לו (ומכך שאין לו ממש פרטנר לדיאלוג). השבוע אמר אובמה כי ארצו תמשיך בניסיון לקיים דיאלוג ישיר עם אירן.

יש להניח שהפצועים הרבים, שאיננו יכולים לדעת אפילו את מספרם המדויק בשל האיפול התקשורתי, לא ישאבו נחמה רבה מדברי מנהיג העולם החופשי. ההרוגים בוודאי כבר לא יזכו לראות אירן אחרת. עצם בחירתו של אובמה לנשיא ארה"ב סימלה תקווה חדשה בעולם כולו, רוח של שינוי שלא היינו עדים לה מאז קריסת ברית המועצות בשלהי שנות ה-90. הייתכן שאותו מנהיג נערץ, שעיני העולם כולו נשואות למוצא פיו, יהיה גם זה שיאכזב יותר מכול? הייתכן שחזון השלום של אובמה מסמא את עיניו לערכים שהוא עצמו אמור לייצג? האין עקשנותו לדבוק באסטרטגיה שלו זהה לעקשנות אחמדינג'ד לדבוק במדיניות שלו? המשך השתיקה האמריקאית כלפי הנעשה באירן מעלה את החשש כי אכן כך הדבר.