אדם זר, הנכנס בימים אלה בשעות לילה מאוחרת ליישוב ערבי, יחשוב שהוא נמצא בחזית. מלחמה, יריות מנפצות את השקט של הלילה, אנשים שולפים אקדחים, רובים וכלי נשק אחרים, ומתחילים לירות. זו תקופת החתונות במגזר הערבי, והיריות מדירות שינה מעיני ילדים ומבוגרים כאחד. רק בנס לא קורים יותר אסונות, אולם בעבר קרה שאנשים קיפחו את חייהם, בגלל היריות שהפכו מיריות שמחה ליריות עצב, שכול ומריבות ונקמנות לכל החיים.
בעודי יושב לכתוב את הדברים האלה התקשר אלי חברי הטוב, עומר, וסיפר לי שבגלל היריות החליט לצאת מחוץ לכפר בו הוא גר, עד שהחוגגים יסיימו את שמחתם. "אני לא מבין את זה, מדוע יורים בחתונות? האם יש סיבה שהרובים של הצבא הישראלי יורים בכפרים שלנו ועוד מוחאים להם כפיים?" שאל עומר. החלטנו לעת ערב לצאת מהכפר ולחזור כשהעניינים יירגעו.
בנסיעה ניסינו להבין את התופעה המגעילה, שמעידה על פרימיטיביות של החברה שמרשה זאת, אך לא מצאנו תשובה טובה. זולת המסקנה, שמרבית האוכלוסייה הערבית סובלת מתופעה חברתית, שאין לה הסבר הגיוני. עומר סיפר לי שלפני ימים אחדים הוא התקשר למשטרה חמש פעמים, ודיווח להם על היריות. השוטר מצדו השני של קו הטלפון הודיע לו, שהנושא מוכר ומטופל, אבל היריות נמשכו והשוטרים לא הגיעו. "זו המשטרה מעודדת את התופעה הזו", אומר לי חבר שהצטרף לשיחה.
תופעת היריות בחתונות הינה תופעה פסולה, הזוכה לעידוד מראשי הקהילה הערבית, שאינם יוצאים נגד התופעה ולא מחרימים חתונות שבהן יורים. הגיע הזמן שאנשי הדת וראשי הציבור יגנו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, את המנהג הבזוי. אני גם מציע להחרים חתונות בהם יורים, כי אם לסמוך על משטרת ישראל אין שם סיכוי בעולם שתילחם בתופעה, כי בדרך כלל מי שמחזיקים אקדחים עם רישיון הם חברים טובים של השוטרים. תופעת היריות גם עולה למדינה הרבה כסף, שכן הילדים זקוקים לפסיכולוגים שיטפלו בפחד ובחרדה שהם מפתחים.
עד שהמוות יפריד בינינו
פאיז עבאס
21.6.2009 / 11:01