פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מגורשים היינו

      יום הפליט הבינלאומי המצוין היום צריך לעורר לנו את הזיכרון. חשבון נפש, רגע לפני הגירוש הגדול

      963 פליטים יהודים היו על הספינה "סנט לואיס" כשיצאה מגרמניה בשנת 1939 בעקבות ליל הבדולח, כדי למצוא מפלט בקובה. כשהגיעו ליעדם בתום מסע ארוך, נאסרה כניסתם למדינה על ידי מנהלת ההגירה, בטענה שאין בידיהם אשרות כניסה מתאימות. הם ניסו את מזלם בחופי בארה"ב, וגם שם נאסרה כניסתם של הפליטים היהודים ילידי גרמניה. כך גם בישראל, והספינה נאלצה לחזור על עקבותיה. היהודים שכה קיוו למצוא מפלט פוזרו ברחבי אירופה. בשנים שלאחר מכן רובם הגדול נספה בשואה. היום, מגרשים מכאן פליטים ממדינות בהן בוצע רצח עם, מאותה סיבה בדיוק. מבצע הגירוש הגדול מתחיל השבוע.

      בישראל 2009, ישנם מאות מבקשי מפלט. לא רבבות, לא אלפים – מאות. האנשים שרוב הציבור בישראל רואה כמחפשי עבודה הגוזלים משרות מישראלים, הם ברובם אנשים שנמלטו מרצח עם, לא פחות. הזיכרון שלנו קצר מאוד כנראה, אבל אפילו מבט קצר סביב מוכיח שהמציאות עצובה בהרבה - בסודן לדוגמה, ארץ מוצאם של פליטים רבים בישראל, התרחש רצח עם משנת 1993 וקיים רצח שיטתי על אותו רקע עד היום.

      בנוסף למדיניות הממשלות המתחלפות בארץ, ניווכח שהמצב שהגענו אליו ביחסנו לפליטים מגובה ואולי אף מונע על ידי דעת הקהל הישראלית. למעשה, גם הדור השני והשלישי לקורבנות ולניצולי השואה נוהג באותה אכזריות כפי שננהגה בעבר כלפי יהודים שביקשו מקלט. למרבה האירוניה, אנחנו עד היום לא מסוגלים לתפוש איך העולם שתק אז.

      לחצות את המדבר, בשביל מה?

      במקרים הבודדים בהם מסקרים את מאבקם של הפליטים האפריקאים בתקשורת הישראלית, נראה כאילו דעת הקהל מתעלמת מההיסטוריה. אנחנו, העם שנרצח רק בגלל אמונתו ושמאותה סיבה קיבל מדינה, מבטל כל בקשה של פליטים בטענה שאלה באים לכאן רק על מנת לנצל את שוק העבודה. אם אכן כך, אפשר בלב שלם להגיד שיש בנו הישראלים מידה לא מבוטלת של צביעות וגזענות.

      כל הטענות כלפי מבקשי המקלט בארץ, כאילו מדובר באופורטוניסטים המחפשים מדינה לתפוס עליה טרמפ תעסוקתי, משוללות מהיסוד. הרי שגם אם נתכחש לרצח העם שהתרחש לטענת מבקשי המקלט, יש לזכור שמדובר באנשים שחצו מדבר במשך חודשים ברגל, שעמדו מול צלפים בגבול מצרים, שאיבדו את כל רכושם ואף את משפחתם בדרך. האם מישהו מאזרחי מדינת ישראל היהודים אי פעם נאלץ לעבור דרך ייסורים שכזאת רק כדי להגיע למדינה זרה, לבד, בשביל לנקות בתים או בשביל לסעוד קשישים?

      אולי פספסנו משהו?

      בוועידת דרבן שהתקיימה השנה - אותה החרימו ישראל ומדינות רבות נוספות – ראשון הנואמים היה מי שמוגדר כמכחיש השואה ואויב הציונות, אחמדיניג'ד. אבל אולי, רק אולי, יכול להיות שבהתייחסות שלנו לפליטי מדינות בהן מתרחש רצח עם, אנחנו עושים את אותו דבר מחריד שנעשה לנו ושבגללו אנו מבקשים להיאבק בעמדותיו של אחמדיניג'ד?

      עובדים זרים בישראל של היום מנגבים את התחת של נזקקים, ביניהם ניצולי שואה. במידה ולא נכלאו עם כניסתם לארץ, הם מטפלים בקשישים, הם עובדי ניקיון במשכורת מגוחכת, הם חסרי תנאים סוציאליים בסיסיים. במקרה הטוב, המשרות המוצעות להם הן כאלה שישראלי לא מוכן לקבל, בטח שלא בהתחשב בשכר המוצע עבורן. יום הפליט הבינלאומי המצוין היום הוא הזדמנות לעשות בדק בית, להתעניין, ללמוד על המתרחש באפריקה.