הירבוע הוא מכרסם בינוני, אם תרצו עכבר ענק, החי באזורי המדבר. רגליו האחוריות גדולות פי שלושה מהקדמיות, מה שמעניק לו יכולות זינוק וחפירה יוצאות דופן. שני מינים שונים לפחות של ירבועים חיים בארץ, ושניהם, כמובן, בסכנת הכחדה. המין הראשון הוא הירבוע המצוי, ואילו אחיו הבכור הירבוע הגדול, גדול ממנו פי שלושה בקירוב ומצויד באוזני ענק. הירבוע הגדול נדיר יותר, ונמצא בסכנת הכחדה חמורה יותר.
בשנות ה-60 וה-70 היו הירבועים נפוצים באזורים נרחבים מבאר שבע דרומה, כולל מדבר יהודה, הערבה ואזור ערד. בשנים האחרונות אין תצפיות בירבוע גדול מאזור ערד ומאזור באר שבע, וככל הנראה נותרו ירבועים גדולים מעטים, שמספרם אינו ידוע. שטח התפוצה של הירבוע המצוי, לעומתו, כולל את כל אזורי המדבר ואף אזורים חוליים בדרום מישור החוף. שני תת מינים של הירבוע המצוי חיים בארץ: ירבוע החולות, החי בחולות מישור החוף הדרומי, בנגב המערבי ובבקעת הירדן, וירבוע הנגב, שנמצא אף הוא בבקעת הירדן, בנגב ובערבה.
נח ביום ומדלג בלילה
שטחי המחיה של הירבוע המצוי והגדול הצטמצמו מאוד בעשורים האחרונים, וגרמו לדלדול ניכר באוכלוסייתם. הסיבות קשורות להתרחבות מקומות הישוב שגרמו לצמצום ניכר בשטחים הפתוחים ולפעילות חקלאית ענפה בנתחים נרחבים של שטחים לא מיושבים. חריש עמוק לזריעת תבואה פוגע במחילות, רעיה אינטנסיבית של כבשים ועזים מפחיתה את כמות המזון העומדת לרשות הירבוע הגדול, ולבסוף, חתולי בית נטושים החיים בשולי היישובים מרבים לטרוף את העכברים האקזוטיים.
הירבועים פעילים בעיקר בשעות החשיכה, בעוד שבשעות היום הם נחים בתוך מחילות עמוקות שהם חופרים באמצעות רגליהם האחוריות הארוכות. בכל אחת מרגליהם שלוש אצבעות, המרופדות בזיפים המקטינים את החיכוך ומונעים מהירבועים לשקוע בחולות. הם מתקדמים בעיקר בזינוקים, מה שמקל את תנועתם באזורי חולות עמוקים. הזנב ארוך מאוד, והוא שומר על יציבותו של הירבוע. המחילות ארוכות מאוד ביחס לגודלו, ועשויות להגיע עד כדי שני מטר אצל הירבוע הגדול. בקצה המחילה תא מרופד בעשב, בו נח הירבוע בשעות היום. ביום הוא סותם את פתח המחילה מבפנים, לשם הגנה ושמירה על טמפרטורה קרירה ועלטה.
(* הכתבה התאפשרה בסיוע "הספר האדום של החולייתנים בישראל". עורכים: עמית דולב וד"ר אבי פרבולוצקי (עורך הפרק: שריג גפני). הספר יצא בקרוב בהוצאת רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע.)