וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

השיבה הביתה

יונה אליאן-קשת

18.6.2009 / 13:48

הבולגרים, הפלאפל ליד קולנוע צליל, הזונות בעיר העתיקה והגבעה שהשקיפה למשאת הנפש - ת"א. לרגל פסטיבל "כחול", יונה אליאן חוזרת ליפו

צהלון הרופא 2 - הבית שלי ביפו - כל השכונה נמחקה, רק הוא נשאר. ההורים שלי מכרו אותו לעירייה בשנות ה-70 והוא הפך לבית כנסת ולכן שרד. הוא שונה לגמרי, ביקשתי להיכנס לראות אותו ולא נתנו לי, אין עזרת נשים. אחרי מבצע קדש התדפק בחור צעיר על השער שלנו, הוא ביקש להיכנס לראות, הוא נולד בבית הזה, ערבי פליט, אמא שלי כן הרשתה לו - היא פליטת שואה.

אני נולדתי מעבר לשביל, בבית החולים צהלון הרופא. השכונה שלנו מעורבת פולנים ובולגרים. בחצרות שלהם תלויים פלפלים אדומים לייבוש, אחר כך היו מוסיפים אותם למרק השעועית ומזמינים אותנו הילדים לטבול פרוסות עבות של לחם אחיד בנזיד המדהים הזה. אצלנו, בבתים של הפולנים היו המון שתיקות, המון שפות, שברי סיפורים, שברי אדם. בערב הוצאנו כסאות לרחוב ושיחקנו קלאס 5אבנים והקיץ הגיע תמיד עם ריח של מלפפונים ירוקים. באמצע הרחוב מול הבית שלנו, מתחת לעץ האורן, ישנו הצריף של אווה. היא מדברת רק גרמנית והצריף שלה מלא בשמלות צבעוניות וצעיפים משיפון דק - ריח של עובש. היא היתה "זונה של הנאצים", כך הבנו משברי הסיפורים והשתיקות. בדמיון של ילדים השלמנו את כל הפרטים.

החומה שהפרידה בינינו לבין בית החולים צהלון עברה לכל אורך הרחוב, הויו נקודות ציון מפחידות, אותן עקפנו בזהירות בדרך לבית הספר: "פה שורפים קופים שמגופם הפיקו תרכיב סאלק". ארובות מפחידות וריח מגעיל. עושים עיקוף. בהמשך חדר בטון צמוד לחומה: "פה שומרים את הגופות של התינוקות שמתו בלידה". עושים עיקוף גדול ובקצה השני מגורי האחיות. הבנים מטפסים על החומה "להציץ".

הלב הפועם

מסביב לכל זה שדות של סביונים ופרדסים. במשחקי הלילה גנבנו תפוזים או יצאנו להילחם ב"ילדי הגטו" - כך קראנו לילדים הערבים שגרו בעג'מי (עד היום לא הצלחתי להבין למה). שכונה קשה, היה לנו אפילו גנב משלנו - ולדמן, הבן של הסנדלר השכונתי. אפילו הרוצח שהיה מראשוני הרוצחים המפורסמים בארץ, בולקין, בא מהשכונה שלנו.

ביום שבת כשמכבי יפו ניצחו, חילקו לכולנו בורקס חינם בכל שדרות ירושלים - הלב הפועם של יפו. כולם מכירים את כולם ודורשים לשלומך. ולאורך השדרה - חנות הצעצועים של קצן והגלנטריה של ורשבסקי (שם קנו לכולנו את החזיה הראשונה). גלידת המסטיק המפורסמת של "קודו", הפלאפל המדהים ליד קולנוע צליל ולידו דוכן גזוז מתרכיזים אמיתיים שנמזגו בכפית מצנצנות באדום דובדבן, ירוק מנטה וצהוב אננס. וכמובן בתי הקולנוע יפאור, צליל ונגה - מחוז החלומות של ילדותי.

קולנוע יפאור הפך אחר כך ל"אלהמברה" של גיורא גודיק. כדי להתגנב לראות את ההצגות התיידדתי עם רינה, ילדה בכיתה שלי שגרה בדירה שהיתה ממש בתוך בניין התיאטרון. מהמדרגות של רינה ראיתי את "קזבלן" ואת "גברתי הנאווה" לפחות 400 פעם.

בשבתות, כשמיצינו את השדרה, אבא הסכים (לאחר הפצרות רבות שלי) שנלך ל"הר הכרמל שלנו". זו היתה גבעה במעלה הרחוב שפנה מהשדרה לכיוון הים, יפו העתיקה. אבא לא אהב לדבר על המקום הזה. אנחנו הילדים יודעים שבלילה זה שטח מופקר זונות וסרסורים, ושוב בדמיון של ילדים משלימים את החסר. מטפסים על הגבעה ובקצה ישנה עגלת הפיצוחים. עשן הארובה מתמר באמצע ערימת הגרעינים הלבנים. אבא קונה אחד (זה יקר), עשוי מנייר עיתון ובתוכו 15 גרעינים אותם אני אוכלת אחד אחד - קודם מוצצת את המלח ואז מפצחת בזהירות. שנינו צופים על הנוף הנפלא שנשקף מהגבעה - תל אביב, העיר הגדולה, נמצאת שם. משאת הנפש.

ילדים סוג ב'

אנחנו ילדי יפו ילדים סוג ב'. אחר כך בתיכון עירוני ז' המנהל ליפשיץ, פדגוג קפדן ומנהל אמביציוזי, מנסה להוכיח לכולם שאנחנו ילדי עירוני ז' עומדים בתחרות היטב מול ילדי עירוני א' וגימנסיה הרצליה. הוא מצליח. אנחנו זוכים מצטיינים וזוכים בפריסם, גם החוג לדרמה שלנו מפורסם - פרס ראשון על "אנה פרנק" - אני בתפקיד אנה פרנק. המחזור שלנו מניב הרבה אנשים מפורסמים ברפואה, פוליטיקה ואמנות.

בשביעית נסענו למסיבה בתל אביב. בעלת המסיבה פתחה את הדלת, הסתכלה עלינו והודיעה - "אתם לא יכולים להיכנס, אתם מיפו". עד היום נדמה לי שאני אותה ילדה מיפו שמנסה להוכיח שהגעתי, שאני כאן, בתל אביב. היום, כשהאיש בפתח מזמין אותי להיכנס וקורא לי "יונה אליאן, בואי תכנסי אלינו. בכבוד! בכבוד!" - בא לי להגיד לו "רגע, אני מיפו". עד היום אני נעלבת מכל שלט שמוצב בארץ ומודיע לי על המרחק לתל אביב, הרי זו תל אביב-יפו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully