שמים גלים

באתר של מרכז הגלישה "טופסי", תחת הקטגוריה "מאמרים", מופיע פוסט מאת אדם המכונה "סטרינגר" בנושא "התחלת הגלישה בנתניה". כותרת כזו היתה נראית מוזרה אילו היתה מתפרסמת לפני עשור, אבל בשנים האחרונות מפתח ענף גלישת הגלים בישראל מודעות עצמית. לא מדובר בתהליך מובן מאליו: בניגוד לענפי שיט אחרים, שמוכרים ומתוקצבים כענפים אולימפיים, גלישת הגלים אף פעם לא היתה חלק מהממסד הספורטיבי בארץ, ואם כבר זכתה לאזכור תקשורתי, הרי שהיא סוקרה כספורט אקזוטי, כמעט קרקסי. האמת היא שמהות הספורט הזה, שורשיו, קורות חייהם ועלילותיהם של העוסקים בו, תואמים בלא מעט מובנים את המיקום של הענף מחוץ לכל מוסד רשמי ואת דימויו כספורט שהוא יותר תחביב ממקצוע. נדמה שלמעט מקרים בודדים, כשהרשויות איימו לסגור חוף גלישה זה או אחר, גם לגולשים עצמם אף פעם לא היה דחוף להיות חלק מממסד כלשהו, או שייקחו אותם יותר מדי ברצינות. הם הרי ילכו לים בכל פעם שהוא יקרא להם בין כה וכה. גלישת גלים היא אושר שמוכר באמת רק לעוסקים בו, ולאיש מהם אין את הסבלנות לשתף בו גורמים שהם מחוץ לתחום.

לפני כשלוש שנים הוקרן לראשונה הסרט "רוח דרומית בחוף הילטון" ושינה במשהו את התמונה. הסרט, שביימה בכישרון רב קרין קיינר, גולל את ההיסטוריה של הגלישה הישראלית, החל מסוף שנות החמישים כשרופא יהודי אמריקאי בשם דוריאן פסקוביץ' הביא ארצה את הגלשן הראשון, דרך ההיכרות שלו עם שאול זינר ושמאי "טופסי" קנצפולסקי המנוח, שחנכו את פרישמן כחוף הגלישה הראשון בתל אביב; בניהם שהפיצו את הבשורה בחוף הילטון, אחרי שחופי המרכז נסגרו במזחים, הקמת הנבחרת הישראלית הראשונה וימי הפריחה של הענף בסוף שנות השמונים; ועד ימינו אנו, שבהם גולשים הם כבר לא מראה שמעורר התפעלות מיוחדת בקרב רבצי החוף. הקרנת הבכורה של הסרט, שנערכה בחוף הצוק, היתה אירוע מרגש: ברגע אחד אפשר היה להבחין איך אוסף של פרטים הופכים לקהילה. הסרט של קיינר הנציח לראשונה את הגיבורים של הספורט, את האופנה והמוזיקה שמלווים אותו, את השפה המדוברת, את האתרים שבו הוא מתקיים ואת ההווי שמאפיין אותו, ובכך בעצם העביר מסר חד וברור: גלישת גלים היא תרבות לכל דבר. מעתה גם הגלישה תתפוס את עצמה ככזאת, והפוסט של "סטרינגר" על קורות הענף בנתניה הוא אך טבעי אם כן.

דווקא היעדרן של שתי דמויות שלא הופיעו בסרט, סיפר פרק מאוד תלאביבי בהיסטוריה של הענף: הראשונה היא משה "מוסה" ירום, הבעלים של יצרנית הגלשנים "אולטרהוויב"; השני הוא עדי גלוסקא, אלוף ישראל 10 פעמים. הסיבה האפשרית לכך שהגולש הישראלי הגדול בכל הזמנים לא צולם לסרט, נרמזת כבר בכותרתו – "רוח דרומית בחוף הילטון": גלוסקא הוא מחוף הקאונטרי.

"לוקאליזם" הוא מונח מוכר בטרמינולוגיה של הגלישה. הוא יובא מחו"ל, והמקור שלו היא האבולוציה של הגולש הממוצע, שהיכרותו הראשונה עם הגלים מתרחשת בגיל צעיר, הרבה לפני שקיבל את רישיון הנהיגה. מהסיבה הזאת, נער שמבקש להיכנס לתחום יעשה זאת בחוף הקרוב למקום מגוריו, יחד עם חבריו מהשכונה ומבית הספר, וכך, במשך שנים, יישאר נאמן לחוף שלו ויגבש סביבו חבורה.

לילדי מרכז תל-אביב לא היתה בעיית נגישות: אם הם לא היו הבנים של טופסי או שאול זינר וממש גדלו בחוף, הרי שהם יכלו להגיע אליו ברגל או באופניים. בני השכונות הצפוניות של תל אביב נתקלו בבעיה כשרצו להגיע למרכז. המרחק הפך את הצעידה עם הגלשן לעסק די מסורבל, מה גם שהגלשנים של הימים ההם שקלו כמשקל גופם של בעליהם. וכמו היום, גם אז נהגי האוטובוס לא ששו להכניס לרכבים העמוסים שלהם חבורת פרחחים עם קרשים באורך 1.80, מה גם שאין ממש קו שמגיע מהאזור לחופי המרכז. החלופה, אם כן, היא החופים הצפוניים – תל ברוך, הצוק והקאונטרי.

באמצע שנות השבעים החלו השכונות הצפוניות - תכנית ל', רמת אביב, נווה אביבים, צהלה, אפקה ושיכון דן - לתפוס תאוצה ולהגדיל את אוכלוסייתן. במקביל, החל משה ירום לייצר גלשנים בסוכה שלו בחוף הקאונטרי. בחוף הילטון, גלשו על "אינטרסרף", מותג הגלישה שייצר ניר אלמוג, אחד מבניו של טופסי.

בתחילת שנות השמונים נפתחה למעשה התחרות בין חוף הקאונטרי לחוף הילטון, ומלבד עניינים של כבוד ומעמד – מושגים שאין להקל בהם ראש כשמדובר בטיפוסים מאצ'ואיסטים כמו גולשים – היא נשאה גם מאפיינים כלכליים וספורטיביים. בעצם, היא החלה לתפוס כיוון של טלנובלה: מיד אחרי שזכה באליפות הארץ הראשונה, שנערכה בחוף הילטון בשנת 82', עבר גלי זינר - בנו של שאול זינר, חברו הטוב של טופסי - מהנבחרת של אינטרסרף לזו של מוסה ואולטרווייב ולמעשה היווה את ההחתמה הראשונה של החברה. דמיינו מה היה קורה אילו אבי נמני היה עובר לשחק בהפועל תל אביב ותבינו את גודל המאורע.

החל מהרגע הזה נקבע גבול ברור בין שני אנשי העסקים והגולשים שהם מימנו: ניר אלמוג ואינטרסרף משלו מהילטון דרומה – כולל חופי יפו, אשדוד ואשקלון, ואולטרווייב וירום שלטו על קו החוף הצפוני – מתל ברוך, דרך הרצליה ונתניה, ועד חיפה ונהריה. הקנצפולסקים, יחד עם עופר זרמתי וארנו זית, שנרצח לפני כשלושה חודשים בקוסטה ריקה, חלשו על הילטון; זינר, ומאוחר יותר גלוסקא, ניהלו את הקאונטרי.

מאחורי הקלעים החלו שמועות על פוליטיקה בתחרויות, כשכל צד מנסה לקדם את הגולשים שלו לזכייה בפרסים ולחברות בנבחרת. האם היה באמת הבדל בין סגנון הגלישה של החבורות? סביר להניח שלמבנה החופים אכן היתה השפעה כלשהי: הילטון סגור במזחים והגלים בו רכים ומסודרים יותר, אולם השבירה שלהם מהירה ומסוכנת יותר בשל הסלעים ששוכנים סמוך לחוף. הקאונטרי, לעומת זאת, הוא חוף פתוח, ומכיוון שכך, העלייה לגל מתישה יותר והים סוער ופחות צפוי. בפועל, קשה להבחין בהבדלים ניכרים בין הגולשים. בלהקת משינה, עם זאת, אפשר למצוא שתי דוגמאות טובות לשוני מסוים בקווי האופי בין הגולשים של הילטון לאלו של הקאונטרי, והן מגולמות בשני מנהיגי הלהקה, יובל בנאי ושלומי ברכה. תמיד נדמה שבנאי רך ונינוח יותר מברכה, שעושה רושם של טיפוס מחוספס. בהתאמה, בהילטון האווירה טעונה יותר מזו של הקאונטרי, אולי משום שהחוף סגור, מרחב הגלישה מצומצם, והתחרות על כל גל פרועה ביחס לחופים הצפוניים. ליאור רדושיצקי, שפרסם כתבה בנושא בעיתון העיר לפני כשלוש שנים, במקביל ליציאת הסרט של קיינר, כינה את היריבות בין החופים "הגרסה התל-אביבית לסיפור הפרברים".

היו ימים שהדבר הכי קול שיכולת לעשות בתל אביב זה או להקים להקה ולהופיע ברוקסן או לקנות גלשן, להיכנס למים, ולצאת מהם אל חולצת ה"גזוז סנסיישן" שלך. אחרי שהטרנד דעך, חלפו כמה שנים עד שענף הגלישה חזר לקנות מעריצים. בעשור וחצי האחרון, עם כניסתם של ערוצי הלווין לישראל ובתוכם ערוצי האקסטרים, עלה בהתמדה מספר הגולשים בישראל. שני החופים המסורתיים שבהם התפתח הענף הפסיקו לתת מענה לכלל העוסקים בענף, שקרבות, לעיתים אלימים, על הגלים, הם מראה שכיח בו. בהדרגה החלו הגולשים לתור אחר חופים אחרים בעלי תנאי גלישה הולמים והם נדדו צפונה לחופי הרצליה, או דרומה, בעיקר ל"חוף המערבי", המכונה גם "עלמה ביץ'" על שם המסעדה הפועלת בו, שהפך לאחד מחופי הגלישה העמוסים ביותר. במקביל, גם היריבות בין החופים הלכה והיטשטשה.
מהרגע שיצא הסיפור של הגלישה הישראלית לאוויר העולם הוא החל להיות מסופר בעוד ועוד אמצעי תקשורת.

במסגרת חודש תל אביב של ערוץ 8, מוקרן הסרט של קיינר בתדירות גבוהה במיוחד. גיבורי הסיפור תופסים עם הזמן מעמד מיתולוגי שהולך ומתחזק. למעשה, בשנים האחרונות חוף הילטון מתחיל להיות מוכר יותר כ"חוף טופסי", שם שגם מתנוסס על שלט המזנון שמעליו. זה שינוי מבורך, שכן הוא מהלל את בעליו האמיתיים של החוף במקום לפרסם רשת מלונות בינלאומית שהקשר שלה למקום מקרי לחלוטין. גם מועדון הקאונטרי במבואותיה הצפוניים של תל אביב כבר סגר מזמן את שעריו, ואולי זו הזדמנות נאותה להחליף את שם החוף ל"חוף מוסה", אם כי משה ירום עדיין חי וגולש. יש עם הקריאה הזאת רק בעיה אחת: כמה מטרים דרומה משם, בחוף הסמוך ממש, פועלת המסעדה של אמור קנצפולסקי, הבן של טופסי.