פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      איך נדע שניר ומרגלית באמת חטפו מכות?

      כל צרכן תקשורת נחשף מדי יום לצילומי פצועים חבולים, אלא אם אתה בכיר בתקשורת. דוד רטנר נפעם מההתחשבות הפתאומית בפרטיות הקורבנות

      לפני כשלושה חודשים דיווחה המשטרה על קשישה כבת 90 מאזור הקריות בשם חביבה עמרה, שהותקפה במכות קשות בידי שודדים. התקשורת, כרגיל במקרים כאלה, הגיבה מהר וכאשר הקשישה הגיעה עם אמבולנס אל פתח חדר המיון כבר המתינו לה צלמים. למחרת היום התפרסמה תמונתה של חביבה עם ידיים ופנים מעוטרים בשטפי דם. הסיטואציה הזו חוזרת על עצמה בעשרות מקרים אחרים, שהרי יש "אינטרס ציבורי" להביא את הסיפור, גם אם אף פעם לא שואלים את המצולם אם הוא בכלל מעוניין לשתף פעולה.

      איך חביבה עמרה קשורה לפרשת טופז? אחד הדברים שמסקרנים אותי כדובר בית חולים בהווה וככתב עיתון בעבר, היא העובדה שאף אחד לא זכה לראות ולו תמונה אחת של שירה מרגלית מ"רשת" או אבי ניר מ"קשת" מצולמים שכובים וחבולים בחדר המיון, או עם פנס בעין בעת חזרתם לביתם. כאשר שאלתי על כך קולגות, הם התייחסו אלי כאל אוויל נאיבי. "הם, ניר ומרגלית, פשוט ביקשו שלא יצלמו אותם", הסבירו לי חברי העיתונאים כמו שמסבירים לאדם מוגבל. אותם עיתונאים לא טרחו מעולם לשאול אנשים כמו חביבה עמרה אם היא מעוניינת להצטלם או לא.

      הפרטיות נשמרה

      אולי בברנז'ה, ברמת הערוצים והעיתונים המרכזיים, מדובר בתעשייה שבה האחד מגרד לשני בגב, אבל איך זה שבאתרי האינטרנט הנידחים ביותר, לא ראינו תמונה אחת של בכירי התקשורת חבולים? אף צלם פפראצי לא הצליח לתפוס פריים אחד? איך זה שאחרי ההתנקשות באלפרון הסתובבו ברשת עשרות תמונות זוועה שדלפו מהמשטרה, אבל במקרה הזה הכול היה אטום ומהודק וטיפה לא דלפה?

      זכותם של אבי ניר ושל שירה מרגלית להנות מפרטיות כמו כל אזרח, בכך אני לא מטיל ספק. אבל השניים האלה מנהלים בכירים מאוד בתעשייה תקשורתית, שמזה קרוב לשני עשורים חודרת בעשרות תכניות והפקות לביתם של אלפי בני אדם. אך במקרים כמו המקרה של חביבה עמרה, לא שואלים נציגי התעשייה, שלוחיהם של אנשים כמו ניר או מרגלית, אם הם מוכנים להיחשף בכאבם.

      * הכותב הוא דובר בית החולים רמב"ם בחיפה ולשעבר כתב ב"הארץ".