החלה הספירה לאחור לקראת נפילת ממשלת נתניהו והקדמת הבחירות. זו התוצאה המתבקשת של הרטוריקה שהפגין אמש נתניהו, שהולכת ב"דרך השלום", המתווה הידוע והמוכר בו הלכו ראשי ממשלות בישראל שלא סיימו קדנציה ובכללם: יצחק רבין, שמעון פרס, בנימין נתניהו עצמו, אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט. אפילו יצחק שמיר שהלך לועידת מדריד והסכים רק לשבת לצד נציג פלסטיני במשלחת הירדנית, אולץ ללכת לבחירות מוקדמות.
נתניהו הבטיח כנות ולא קיים. נתניהו הבטיח אומץ ולא קיים. נתניהו הבטיח לדבר בפשטות, בגובה העיניים, ולא קיים. להפך. כל הנאום היה מלאכת מחשבת של הסוואה והטעיה. כבש מפוחד המנסה להתעטף באדרת מעור זאב. צ'מברלין מחופש לצ'רצ'יל.
בשורה התחתונה, זו שקובעת, זו שתיזכר, הסכים נתניהו להקמת מדינה פלסטינית. זה מה שיתורגם ל-70 שפות ויופיע על מרקעי עולם ומלואו. כל המלל האחר ישכח ובדין ישכח. אלף מילים יפות אמר נתניהו וכולן אבק פורח שישקע בתהומות הנשייה של העתיד. המסר שיישאר חקוק בזכרון הוא: כן לריבונות זרה בארץ ישראל המערבית. כן למדינה פלסטינית על הרכס החולש על 80% מאוכלוסיית ישראל ו-90% מתשתיותיה.
נתניהו העמיד את עקרונותיו למכירה במחיר גבוה שהוא מקווה שאיש לא ישלם, דבר שיותיר את מרכולתו האידיאולוגית ללא פגע, לפי שעה. נתניהו לא המציא את הטכניקה של לומר כן להצעה בלתי נסבלת ולסמוך על האויב שידחה אותה. זוהי השיטה שאפיינה את יריביו האידיאולוגיים של המחנה הלאומי במשך שנות דור. זוהי שיטת מפא"י הידועה לשמצה, הנותנת הקלה רגעית מלחץ חיצוני.
ללכת עם ולהרגיש בלי
כוונת נתניהו הייתה ללכת עם ולהרגיש בלי. הוא חישק את רעיון המדינה הפלסטינית בחישוקים שנראים, לכאורה, בלתי עבירים, על מנת לעקרו מתוכן. זאת אומרת, שאין הוא מסכים למתווה של שתי מדינות לשני עמים. אם כך, מדוע לא גילה מספיק כנות ואומץ לב כדי לומר זאת? מדוע לא הישיר מבט לעיני האומה ואמר בפשטות שרעיון המדינה הפלסטינית משמעותו: הדרך לחיסולה של ישראל ואי לכך הוא אינו יכול לקבלו?
נתניהו עמד אמש מול עם ישראל והעולם כולו והסביר בכישרון רב, שלא הכיבוש הוליד את ההתנגדות והאיבה הערבית, שכן אלה היו כאן כבר במאורעות תרפ"ט ותרצ"ו, הרבה לפני קום המדינה ולפני "המצאת" העם הפלסטיני. הוא הסביר מצוין שניסינו את "דרך השלום" שעיקרה ויתורים לטרור ונסיגות משטחי מולדת העם היהודי, וכי התוצאה היתה הגברת הטרור והאיבה. הוא הסביר שראשי ממשלה קודמים הציעו לפלסטינים מדינה על מגש של כסף ואז העלו הפלסטינים דרישות נוספות ובלתי אפשריות.
הוא הסביר שהרטוריקה של שלטון החמאס אינה מדברת על מדינה פלשתינית בגבולות 67, אלא על מדינה פלסטינית באשקלון, אשדוד ועכו. הוא הסביר שגם ללא צבא של ממש, נסיגה משטחי יו"ש וכינונה של מדינה פלסטינית משמעם קסאמים על פתח תקווה ועל שדה התעופה בן גוריון. הוא הסביר בפשטות, מאוד בפשטות, מדוע מדינה פלסטינית היא סכנה קיומית למדינת ישראל. לא ברור מדוע הוא לא הסביר בפשטות שאי אפשר להסכים לרעיון הזה, מדוע לא הכריז בפשטות על מפנה בדרך שמובילים קברניטי המדינה קרוב ל- 30 שנה.
ללכת בעיניים פקוחות לטבע
קיוויתי לראות אתמול מנהיג של עם קטן, מוצא את האומץ לומר למעצמה הדמוקרטית הגדולה, שהוא חייב להישאר נאמן לצו מצפונו. איזה אומץ לב צריך לגלות בשביל לאמץ דרך לא דרך של יריביך, של אלה שלא בחרו בך, כדי לרצות מעצמה גדולה?!... אומץ לב היה צריך דווקא כדי לומר לאובמה: "לא די בהכרה בשואה ובהשלכותיה המוסריות. חובתך העליונה כמנהיג העולם החופשי להבטיח שלעולם לא תהיה שואה נוספת. אם המנהיג הנבחר של עם האודים המוצלים מאש מאמין שדרך מסוימת מובילה להשלמת מלאכתו של אדולף היטלר, אסור לך לכפות עליו את הדרך הזו. אתה לא ברית המועצות שדורסת עמים קטנים. אתה נשיא ארצות הברית הדמוקרטית שאמור לכבד מנהיג נבחר שאומר לך לא, כי הוא מאמין שהדרך שאתה מציע לו היא מיתווה לעוד שואה.
נתניהו ניחן בסוג מסוים של זחיחות לחשוב ולהאמין שהדברים יישארו לנצח בשליטתו ולכן יצליח בדרכי עורמה ובתחבולות לטרפד את המדינה הפלסטינית. גם אם כוונתו שמדינה פלשתינית לא תקום לעולם, הרי הוא סולל את הדרך לכל גורם פוליטי אחר שייכנס בנעליו להקים אותה בעתיד בלי להתחשב בחישוקים שהוא הציב, ולקרוא לה: המדינה הפלסטינית מייסודו של בנימין נתניהו.
מה שחמור יותר הוא שהעולם כולו הבין עד כמה נתניהו לחיץ. הוא מוכן ללכת לפתרון שהוא לא מסכים לו רק כדי להרוויח זמן. הוא מוכן ללכת לפתרון שמסכן את קיומה של המדינה שהוא קברניטה, כדי לרצות את הפריץ, שכמעט הופך לעריץ. אם הוא היה מוכן לכופף את השקפת העולם שלו ושל מפלגתו מזה דורות תחת האולטימטום של אובמה ניתן רק לנחש איזה סוג של אומץ לב הוא יפגין באולטימטום האמריקאי הבא, שיכוון ויופעל על החישוקים שלו. לפי השבחים שחולקים לו גורמים בשמאל הישראלי צריך, כנראה, הרבה אומץ לב כדי להיכנע וללכת בעיניים פקוחות לטבח.