פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נאום של חירשות ועיוורון

      הרבה תגובות חיוביות היו לנאום נתניהו - מימין, משמאל ואפילו מהבית הלבן. חבל רק שבין מחיאות הכפיים, לא שמענו תגובה שלילית אחת וזניחה - של האנשים שעימם אנחנו אמורים לעשות שלום

      התגובות החיוביות לנאום נתניהו – של השמאל, של קדימה, של הימין המתון, של התקשורת הישראלית – מעלות את האפשרות הנוגה שארגון הבריאות העולמי פספס מגיפה קשה המשתוללת בישראל, בנוסף לשפעת החזירים: נדמה שלאחרונה הכול לוקים כאן בבעיות שמיעה קשות, במקרה הטוב, ואולי בבעיות בהבנת הנשמע, במקרה הרע.

      כיוון ששמיעתי עדיין סבירה, אני יכול לדווח לכם שנתניהו הפגין עקביות ראויה לציון כשביקש מהפלסטינים "בואו נתחיל משא ומתן מיד, ללא תנאים מוקדמים" ואז ביטל מיד כל אפשרות למשא ומתן בשורה של תנאים מוקדמים בלתי אפשריים; שהוא דיבר מעט מאוד על תקוות ובשאר הזמן ליבה כהרגלו פחדים וחששות; שלצד השלום הכלכלי, התוכנית שעליה חתם נתניהו בינו לבין עצמו בלי לעדכן איש בפלנטה כיצד מיישמים אותה, שמענו על טרור, קסאמים וגראדים; שהוא דרש מהרשות הפלסטינית "להשליט חוק וסדר ברצועת עזה ולגבור על החמאס", תסריט הגיוני בערך כמו פינוי התנחלויות על ידי ממשלת הליכוד; שהעמדות שהושמעו בו עלולות להניח את היסודות לעימות עם הפלסטינים, במקום לשלום.

      למי אכפת מהפלסטינים? העיקר שכצ'לה לא יתעצבן

      בעצם, אולי הבעיה שבה לוקה השדרה המרכזית של החברה הישראלית, על הפוליטיקאים והעיתונאים שלה, אינה קשורה בשמיעה אלא בעיוורון. אנחנו עיוורים לחלוטין לאנשים שעימם אנחנו אמורים לעשות שלום. ייתכן ששנים של פיגועים וקסאמים סימאו את עינינו. סביר יותר להניח שיסודות הקטרקט הסלקטיבי שלנו הונחו מוקדם יותר ומקורם בשילוב קטלני של התנשאות ופחד. יהיו הסיבות אשר יהיו, הפלסטינים כלל אינם צד בדיאלוג שמתנהל כאן בנוגע לשלום עם הפלסטינים.

      בהיעדרם, השאלות המרכזיות נסבות סביב נושאים הרי גורל בהרבה: איך יגיב כצ'לה? הייתכן שציפי תשתכנע להצטרף לממשלה? האם האמריקאים ישתכנעו שאנחנו באמת רוצים לעשות שלום עם הערבים ויחדשו את מלאי התחמושת שאזל בשתי המלחמות האחרונות כדי שנוכל להתכונן למלחמה עם אותם ערבים בדיוק? איך נצליח להסביר להם סוף סוף שהימין הקיצוני לא יאפשר לאף ראש ממשלה לנהל מגעים עם מנהיגים מוסלמים בשני ערוצים – גם עם אבו מאזן וגם עם חוסיין מהבית הלבן?

      כך שאם עוצמים עיניים וסותמים את האוזניים, ניתן בהחלט לומר שנאום נתניהו היה הצלחה מסחררת: לא קל לרצות גם את שמעון פרס, גם את אהוד ברק, גם את גדעון סער, גם את אלי ישי, גם את פנחס ולרשטיין וגם את הבית הלבן (אם כי סביר להניח שרם עמנואל סינן כמה קללות בעברית כשצפה בו). אפילו דניאל בן סימון, עד זה לא כבר עיתונאי ביקורתי, התרגש מכך ש"ראש הימין הרוויזיוניסטי אומר את המילים 'מדינה פלסטינית'", כאילו שאת המילים האלו לא עטפו מילים אחרות שביטלו כל סיכוי להקמתה.

      אה, כן, כמעט שכחנו: האנשים שאיתם אנחנו אמורים לעשות שלום גינו בחריפות את דברי נתניהו. גם הפעם, לא הקשבנו להם. בסוף לא תהיה לנו ברירה. לאסוננו, ולאסונם של הפלסטינים, נטה אוזן קשבת לרמאללה רק כשיישמעו ממנה קולות נפץ.