בארצות הברית לא התלהבו מנאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. למרות שראש הממשלה היה צמא לתשומת הלב הרבה שהורעפה עליו הערב באוניברסיטת בר אילן, דבריו לא הגיעו לראש מחזור החדשות היום בוושינגטון ובניו יורק, שעדיין נשלטת על ידי הבחירות באיראן ותוצאותיהן. העובדה שראש ממשלת ישראל מטעם הליכוד השמיע את צמד המילים "מדינה פלסטינית" היא אייטם, אבל לא אירוע היסטורי בוושינגטון הנוכחית. בהשוואה ל"התנתקות" של אריאל שרון, הוויתור המילולי של נתניהו לא יסעיר רוחות בעולם המערבי. למרות החשיבות האסטרטגית הנמוכה של הנאום, נותרנו הערב עם אמת אחת פשוטה, והיא שרק הממשלה הפגין ממלכתיות ואחריות. ובוושינגטון יודעים להעריך את זה.
מאחורי הקלעים, מרגישים בוושינגטון מן הסתם גם הקלה. נתניהו נראה רציני ושקול, ולא כמנהיג שמחפש התנגשויות עם אמריקה כדי לפייס אלמנטים קיצוניים לאומניים בקואליציה שלו. לא יעבור זמן רב עד שמהבית הלבן יצאו הודעות, שידגישו את העידוד שמוצא את הנשיא ברק אובמה בדבריו של נתניהו. נשיא ארצות הברית יביע הערכה על כך, שבנאומו הציב נתניהו בסיס למשא ומתן לקראת קבלת פתרון שתי המדינות.
אובמה לא יסכים עם דגשים מסוימים, במיוחד לעמדתו של נתניהו בעד גידול טבעי בהתנחלויות. אבל אחרי הנאום אובמה לא יעז לרמוז שמדינת ישראל מתנהגת כמדינה כפויה טובה, שלא מעריכה די את קשריה המיוחדים עם אמריקה. מתוך כך הצליח נתניהו הערב להפוך עימות מתפתח בין ירושלים וושינגטון לדיון בעל מתחים מסוימים, אבל מבוסס על העיקרון של המשך עסקים כרגיל בין שתי המדינות. מבחינה זו צריכים לאמוד את הצגתו הערב בפרופורציות ההיסטוריות, ובמינוח הציוני הנשגב, שנתניהו אוהב: בבר-אילן נטרל נתניהו את האיום של פרוץ משבר היסטורי חדש עם וושינגטון, כמו עימות הערבויות בימי הממשל של נשיא בוש האב.
למה שהפלסטינים יכירו במדינה יהודית?
נתניהו ניצל לטובתו עמדות משותפות לציבור בישראל ובארצות הברית. הוא יודע שלא יהיה קשה מדי לשווק לציבור האמריקני את הדרישה לפירוזה של המדינה הפלסטינית. בניגוד לדגשים בקדנציה הראשונה, בה דיבר נתניהו במינוח נגטיבי כלפי אנשים וארגונים בעולם הערבי, המוקד הערב לא היה מהותה הטרוריסטית של חמאס, אלא קונצפציה כללית ופשוטה. זכרן המר של התקפות 11 בספטמבר עדיין טרי אצל אזרחי ארצות הברית, ולכן הצופים והקוראים שם לא יתקשו להבין את ההיגיון של פירוז. זכותה של מדינה דמוקרטית וחופשית לדרוש, כי שכן ממזרח שטרם השתחרר משיטות אל-קעידה לא יורשה לשחק עם אש.
מבחינה הסברתית ואסטרטגית, החיסרון בנאומו של נתניהו היה הישענות על היסטוריה. גם הנשיא אובמה חובב היסטוריה, אבל השימוש בנרטיבים היסטוריים שונה באופן תהומי ביננו לבין האמריקאים. בארצות הברית הנרטיב ההיסטורי מוביל למעין "האפי אנדינג", כגון בחירתו של אדם שחור לבית הלבן, ואין לאף אחד זמן להתעכב על סמלים שמסיחים את מסעם של תהליכים היסטוריים אל סיום טוב ויפה. נתניהו מבקש להשתמש בנרטיב היסטורי שלנו כדי להצדיק פוליטיקה של סמליות, שתבוסס על הצהרה פלסטינית בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית. באמריקה אף אחד לא יבין מה מחפשים את הישראלים בהבאת דרישה זו לשולחן משא ומתן. הם יסיקו כי ראש ממשלה מדבר על זה כחישוק לדחיית תהליך השלום, ותו לא.
בהערכה זו, יקלעו האמריקנים במשהו. כשם שהנאום הערב כילל את הסיסמה היקרה לאובמה מכל דבר אחר, קרי שתי מדינות לשני עמים, העולם יבין היטב שבעצם דיברו הערב שני ביבי(ם) לשני עמים. לאמריקנים, נקט ראש הממשלה במינוח הפיוס בעד שלום, ואילו לימין הישראלי דיבר נתניהו על פוליטיקה רגשית, על סמלים והצהרות יקרים בנרטיב היסטורי נטול תקוות באשר לטיבו של הפרטנר שמוצע לתהליך שלום.