הלקחים שהופקו מהשבר הגדול של קיץ 2006, אותה סידרת קרבות שזכתה לשם "מלחמת לבנון השניה", הם המקור לתובנות וללקחים המקצועיים שמשפיעים על אימוני צה"ל. במישור הערכי, ראוי שהרשעתו של תת אלוף (לשעבר) צ'יקו תמיר בידי בית הדין הצבאי תיצור את אותו האפקט.
מאז יום חמישי, עת נתן בית הדין את פסק דינו, הרשיע את תמיר וגזר עליו הורדה בדרגה, לא היה קשה במיוחד למצוא מלמדי זכות על מפקד אוגדת עזה. מי שביקשו לעורר את רחמינו על הקריירה של תמיר, שחלקם אף טענו שמדובר בסוגיה הנוגעת לעתידו של צה"ל כולו, ביקרו את הנחרצות של בית הדין הצבאי ואת חומרת העונש, שסיקל באופן ממוקד את הקריירה הפיקודית של תמיר. ב'מעריב' השתומם עופר שלח איך בית הדין לא הבחין בין תת אלוף תמיר לבין עוד מפקד שמעד. רוצה לומר: אין העבירה, החמורה כשלעצמה, מספיקה כדי לגזול מתמיר נקודות זכות רבות שצבר כמפקד מוערך. יש אולי טעם משפטי בדרישה להתחשב בעברו של צ'יקו תמיר, אבל אני חושש ששלח מצא את הדרך הפחות מוצלחת לנסח את הכלל שאמור לחייב את בית הדין.
ישנן עבירות, וזו שבית הדין נזעק בגינה ובצדק, להטיל עונש חמור, שמחייבות התעלמות מעברו של האיש. צ'יקו תמיר שלאחר אותה שורה של מעשי זיוף והסתרת האמת, כבר איננו אותו אדם שהנהיג לוחמים, הציל חיים וגילה תכונות של מפקד מוכשר. המחוייבות המוחלטת לאמירת אמת - וזה המסר שרצה בית הדין להעביר - היא חלק בלתי נפרד לחלוטין מאישיותו של מפקד, כל מפקד. וכאשר מפקד בצבא מעדיף את היתרון שיש לכאורה בשקר ובהונאה, הוא חדל להיות ראוי לתואר מפקד.
המפקד, מותר לשקר?
בית הדין ראה עצמו מחוייב לקביעה עקרונית המצויה במישור המוסרי, ולא להערכה שהצטברה במשך השנים כלפי תמיר. הכרעת הדין של בית הדין הצבאי ביקשה לספק תשובה לשאלה העקרונית, מה דינו של מי שמשקר ביודעין למפקדיו ולמערכת. מי שדורש לענות על השאלה הזאת בשאלה מקדימה "תגיד לי מי האיש ואז אענה לך מה דינו" חוטא בגדול לרעיון של חינוך ערכי.
על אותו משקל אפשר לשאול מה דינו של שר אוצר שגונב כסף מקופה ציבורית. אם להיות נאמן להצעה של עופר שלח, התשובה היא "תגיד לי כמה הוא גנב ואז אוכל לענות לך מה דינו". זו טעות. שר אוצר, הממונה הבכיר ביותר על הקופה הציבורית, אינו יכול לקחת לעצמו גם 100 שקלים. גניבה היא הדבר הזר ביותר לתפקיד של שומר הקופה הציבורית. אם אתה גנב, אתה כבר לא שומר.
האם צריך להכביר מילים בנוגע לחשיבותו של הדיווח האמין בצה"ל? כל פרח טיס לומד בשעותיו הראשונות בבית הספר לטיסה, שעל דיווח לא אמין, קל וזניח ככל שיהיה, הוא עף מיד מהקורס. זו גאוותם הגדולה של אנשי חיל האוויר, ובצדק.
הלב כואב לראות לאן הוביל הגורל את מפקד אוגדת עזה לשעבר, כאשר נדרש לבחור בין היותו אבא להיותו תת אלוף עם פוטנציאל קידום. אין לי דבר וחצי דבר כנגד החיבוק החם שהאיש מקבל היום מבכירי צה"ל בהווה ובעבר. אבל לרמטכ"ל גבי אשכנזי יש תפקיד אחר בסיפור הזה. בצבא חכם שמפיק לקחים לא רק אחרי קרבות קשים, חלה חובה על המפקד העליון לקחת את פרטי המקרה ואת פסיקת השופטים ולוודא, שלא יהיו יותר אי הבנות בקרב מפקדים וחיילים. העובדה שצ'יקו תמיר הוא אדם אהוב ומוערך רק תעצים את השיעור החינוכי, ותגדיל את סיכויי ההצלחה שלו. בשורה התחתונה של הפרשה הכאובה, צריך כל חייל לדעת לומר למפקדו: גם אם אני מאוד אוהב אותך, אני רוצה לדעת שאני יכול לסמוך עליך.